שלום לך איש יקר, מרשים, וכל כך ברור ורהוט.
קראתי את דבריך פעם ועוד פעם, ואתה כותב ומנתח את מצבך שלב אחרי שלב בצורה כל כך נכונה, כנה ונבונה, שקשה לי שלא לפתוח בהתפעלות עמוקה מדבריך. הישרת מבט אל הדברים הנסתרים והכואבים ביותר שבנפש, ניתחת אותם בבהירות נדירה, והצבת את הדילמות הנכונות. אתה נוגע בעדינות, ברגישות ובחכמה בנושא שרגיש מאוד לאדם החרדי, רגיש מבחינה דתית, ורגיש לא פחות מבחינה נפשית ואישית.
ליבי עימך, פשוט כך. אני כל כך מזדהה עם תחושת הכישלון, עם נמיכות הרוח ועם ייאוש הנפילה. זה מתסכל, זה מעייף, וזה שובר את הלב.
*
חשבתי רבות על דבריך, וכמדומני שעלי להרחיב מעט את היריעה של שאלתך. אתה פותח בפסקה שנוגעת ללב ממש: "חסרה לי האינטימיות עם אשתי,מכל הבחינות. אני לא יודע כמה זמן המצב הזה יימשך, ואין לי אפשרות לפתור אותו בעצמי, היא מבחינתה עושה כל מה שיכולה אני מבין אותה ולא כועס בכלל, היא מתקדמת, אבל זה לוקח וייקח זמן. אני מרגיש שאני צריך להיות סבלני, לתמוך בה ולהתחשב במצב שלה, אבל במקביל יש לי צרכים ותסכולים שאני לא ממש יודע מה לעשות איתם"
זאת פסקה מרגשת מאוד, שיש בה אהבה, אחריות וכנות שאינה מתייפה. אתה מבין שאשתך היא אדם יקר שבחר בך ובחרת בה להיות שותפים לחיים, ואתה מכיל את מצבה הרפואי והנפשי במסירות ובנאמנות אמיתית.
דע לך באופן כללי, ששאלה זו אינה נוגעת לך בלבד. שאלה זו היא שאלתם של רבים וטובים במצבים שונים בחייהם. למעשה, כל אדם מוצא את עצמו לעיתים קרובות או רחוקות בתסכולים ובחסרים כאלה ואחרים שאין בידו למלא מיד, שעליו ללמוד להתמודד איתם, כך שהמצוקה שלך היא צרת רבים, וזאת חצי נחמה, או לכל הפחות נחמה פורתא. כמובן, שבמצבך כפי שאתה מתאר אותו, שבו אשתך אסורה תקופה ארוכה כל כך, מדובר במקרה קצה, שבו כמעט ואינך חי בזוגיות בפועל, והתמודדותך הקשה נותרת עימך לבדך.
*
בהמשך מכתבך אתה מתאר תהליך נפשי מוכר מאוד וכואב עד מאוד, ואני מבקש לחזור על דבריך, כי ציירת בהם מפה שלמה של הנפש. אתה מרגיש שההתנהגות הזאת נותנת לך גם הנאה ופורקן וגם בריחה מהתסכול שאתה חי איתו. אתה מבין בחכמתך שאינך מתמודד רק עם הדחף עצמו, אלא עם המצוקה והבדידות שמאחוריו. החטא נותן לך הקלה מיידית, ואחרי שאתה נכשל מגיע המצפון, מגיעה האכזבה העצמית, מגיעה הבושה שמא יראו אותך כאדם חלש, ומגיע הייאוש של "ממילא אכשל שוב, אז מה הטעם להילחם". ואף שהתחלת להבין לאחרונה שניתן להתקדם בצעדים קטנים גם בלי הבטחה שלא תיפול, אתה מרגיש כבדות ומתקשה ליישם זאת בפועל.
אני מבין את נפשך, מבין מאוד. ברשותך, אפרוש בפניך מספר נקודות וזוויות הסתכלות, נדבך אחר נדבך, בתקווה שירחיבו את ליבך וירווח לך. ואתה, קח לך מתוכן את אשר תבחר.
*
אתה מתייחס לכל מה שעובר עליך כל הזמן תחת הכותרת של "חטא", והדבר הזה כשלעצמו מכביד על העניין מאוד ומכניס אותך לסחרור. כשאתה מדלג ישר אל "החטא", אתה נשאר עם האשמה בלבד, ומצוקה אי אפשר להבין ולרפא דרך משקפי האשמה. עליך לעשות שינוי קל בחשיבה: להתייחס לזה קודם כל כאל מציאות, לתת לה מקום, ורק אחר כך, ממקום רגוע ומיושב, להתייחס לחטא שבה.
הבט נכוחה על מצבך: אתה אדם נורמלי, אוהב ובריא. מיניות וצורך בקרבה נדמים לעיתים לאנשים כשד שנתון בגופם ומצווה עליהם לערוף את ראשו, אך לא כן הוא, ולא שייך במציאות דבר שכזה. ה' יתברך, שהוא כל יכול, ברא כך בדיוק את הבריאה ואת הברואים. מיניות וצורך בחיבור הם בדיוק ממש כמו תחושת רעב לאוכל. וכשם שאדם רעב כל העת לאוכל, ואחר שאוכל נהיה שבע, ואחר זמן מה הוא שוב רעב וחוזר חלילה, כך היא המיניות. ובמצבך הנוכחי, שבו פתאום נגזרה עליך "תענית" ממושכת כל כך בלא יכולת להשביע את הרעב הטבעי והמותר בתוך הבית, הדבר כמעט בלתי אפשרי שיתנהל אחרת. הגוף זועק – אנא! והנשמה למולו זועקת – אנא! ואתה עומד מן הבוקר ועד הערב ביניהם, קרוע בין העולמות. וכי נדרש ממך לקבור את רצונותיך בקרקע ולהפוך למלאך? הלא בן אנוש אתה, כמו כולנו.
אל לך להתבייש בכך שאתה אדם, ואל לך לכאוב על כך שיש בך יצרים ותחושות של חיות. אדרבה, מי שאין בו זאת, משהו באדם שבו חסר.
*
ומכאן, צעד אחד פנימה יותר. שים לב לנקודה עמוקה: יש הבדל עצום בין אדם שמורד, לבין אדם שמשתוקק. האם אתה עושה את מעשיך מתוך רצון למרוד בה' או חס ושלום מתוך תאוות חטא לשמה? ממש לא! אתה הרי נכשל מתוך רצון פשוט לחיות נורמלי, מתוך השתוקקות לקרבה, לפתיחות, לחום ולשלווה שכולנו מחפשים וזקוקים להם כל החיים, ובעת הזו נמנעים ממך באונס גמור. אל מה אתה מתגעגע באמת? לאינטימיות עם אשתך! והחסר הזה, בשורשו, הוא טהור ונכון, ונובע מאהבה ומרצון בבית שלם. הקב"ה יושב מרום ורואה ללב פנימה, והוא יודע בדיוק מה עובר עליך וכמה אתה מתאמץ להחזיק את הבית ולתמוך באשתך. הכישלונות הללו תוצר לוואי של תקופת משבר ומצוקה בתוך הרצון הטהור שלך לחיות בזוגיות טובה עם רעיתך שבחרת בה והיא בחרה בך. זאת נקודה מאוד חשובה בסיפור הזה. שים לב אליה.
*
הבה נתבונן בחטא עצמו, ונעמיד אותו במקומו הנכון. התבונן נא ביושר: כל אדם חוטא ונכשל כמעט כל הזמן. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אם זה בביטול תורה, אם זה בשמירת העיניים ברחוב, אם זה באבק לשון הרע, בדקדוקי הלכות שבת או בתפילה. וכי פעם הצטערת עד עמקי נשמתך על כך שאתה עומד מול מלך מלכי המלכים בתפילת שמונה עשרה ומחשבותיך נודדות ופורחות להן לכל עבר? וכי פעם נשברת מזה עד כדי כתיבת מכתב לאקשיבה? סביר להניח שלא. ומדוע דווקא החטא הזה כל כך "תופס" את האדם, נצרב בו, מרסק את רוחו וגורם לו להרגיש שפל איש? משום שהיצר והדמיון מתעתעים בנו להפוך את הקושי הטבעי הזה לחזות הכל. וגם לזאת עליך לשים לב היטב ולחשוב על כך.
*
הבושה שאתה מתאר נובעת במידה רבה מכך שאתה מעמיד את עצמך בדמיונך מול עיני "כולם". אבל אין כאן "כולם". יש כאן רק אתה מול עצמך, ומול בורא עולם שיצר אותך ויודע את יצרך ואת מצבך טוב ממך. "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו".
לכל אדם יש רבדים בנפש: ישנם רבדים חיצוניים לחברים, פנימיים יותר להורים, עמוקים יותר לאשה, וישנם רבדים עמוקים מאוד ונסתרים שאותם האדם אינו מגלה לאף אחד בעולם. הם שייכים רק לו, בינו לבין עצמו ובינו לבין קונו. ניסיונותיך האישיים, מאווייך הנסתרים ותאוותיך אינם עניינו של איש, ואין לך שום צורך לחשוף אותם או לשבור את הדימוי העצמי שלך בעיני עצמך. (ואם המשא יכבד עליך מנשוא, תמיד תוכל לשתף אדם אחד נאמן ומבין או איש מקצוע, לא כדי להפוך זאת לסיפור של כולם, אלא רק כדי שלא תישא את המשא לבדך).
אין כאן בושה. אתה חווה דברים שאינם קלים ומתמודד איתם בגבורה, אינך יודע כיצד אחרים היו מתמודדים עם ניסיון כזה, אינך יודע מה אחרים עושים ועוברים בחייהם. עליך להאמין שאתה עושה את הטוב ביותר עבורך, ללא בושה כלל. להיפך, בגאווה גדולה ובביטחון.
בסופו של דבר, עיקר המלחמה שלנו אינה במעשה עצמו, אלא במוח ובדמיון. בסופו של דבר, הכל תלוי בסיפור שאתה מספר לעצמך. עד היום סיפרת לעצמך סיפור שנכתב מתוך כאב ועייפות: "אני כבר מכיר את עצמי, ובסוף ממילא אכשל שוב", והסיפור הזה הגשים את עצמו פעם אחר פעם. אתה הוא המספר, ואתה אחראי לספר סיפור אחר לרגשות שלך. לא סיפור של אדם אבוד שאין לו תקנה, אלא סיפור של אדם חי, תוסס ומשתוקק, שנמצא בתקופה קשה מאוד ועושה בה כמיטב יכולתו. החיים כשמם כן הם, חיים, ולא משרד הנהלת חשבונות. אין שום טעם לנהל פנקס פתוח על כל נפילה ונפילה, כי רק נזק יוצא מזה. קודם באות המחשבות המיושבות בהיגיון, ואחריהן, לאט לאט, יבואו גם הרגשות הטובים והיציבות.
*
תפקידנו כאן בעולם הזה הוא לחיות, לעבור התמודדויות, לנסות ולהמשיך הלאה. חיי האדם הם שדה קרב, ואין שדה קרב בלי קורבנות ובלי נפילות, אך החכמה היא לא לנכס את הכישלונות לנפש, אלא להשליכם ארצה ולהמשיך לצעוד. בשמיים לא דנים אותנו על כישלונות שבדרך כאל סוף פסוק, כי הם אינם כישלונות, הם אתגרים שנועדו לבנות אותנו.
הנטייה הרגילה שלנו היא לחשוב בשחור-לבן: "עשיתי עבירה, וזהו, הכל או כלום". אבל חיים צריך לחיות מתוך אסטרטגיה ומתוך הבנה בתהליכי הנפש. בוא נהיה לרגע אנשי אסטרטגיה ונניח על כף המאזניים שתי דרכים ונשקול אותן בקור רוח.
הדרך האחת היא להכריז מלחמת חורמה ולהחליט שלא תחטא כלל וכלל בבת אחת במצבך הדחוק. אך אז הלחץ הולך ומצטבר, הרצונות נערמים זה על גבי זה, הנפש נמתחת עד קצה גבולה, ובסופו של דבר או שתצא מדעתך ותתמרמר על אשתך, או שתישבר ותיפול למקומות חמורים והרסניים פי כמה.
והדרך השנייה, המפוקחת, מבינה שבתקופה בלתי אפשרית שכזאת אדם עלול למעוד, ואינה רואה בכך קריסה של הכל. ובמקביל היא הולכת בצעדים מדודים, מציבה יעדים קטנים ומציאותיים, ומתוך כך שומרת על שפיותו של האדם, על בריאות נפשו ועל מסגרת חייו, כדי שיוכל בהמשך להתרומם ולצמוח.
אתה מתדמה בעיני כעת כמו לוליין מומחה שמהלך על חבל דק מאוד, והוא נוטה ומתנדנד מכאן לכאן כדי לא להתרסק. אתה נופל, לומד מן הנפילה, וקם. "שבע יפול צדיק וקם", לא למרות הנפילה, אלא דרכה. והרי אתה בעצמך כבר הגעת לתובנה הזאת וכתבת שאינך חייב להיות בטוח שלא תיפול שוב כדי להתחיל להתאמץ. אין צורך בוודאות כדי לצעוד. די בצעד אחד קטן, ועוד אחד, ועוד אחד.
*
אני רוצה לשתף אותך בדבר נוסף וחשוב, שאולי ייתן לך צוהר ואור חדש על עולמינו הרוחני.
איני יודע אם אתה מכיר את משנתו של רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיז'ביצא, בעל ה"מי השילוח". בעבר, כששמעתי עליו, שמעתי רק דבר אחד שהיה קשה מאוד לאוזניי: אמרו שהוא כביכול "מתיר לעשות עבירות", שהוא מלמד זכות על זמרי, על יהודה ועל חוטאים נוספים שבתנ"ך, מן המקום שהגעתי וצמחתי, היה לי נורא קשה ללמוד אותו ולשמוע עליו. חשבתי שמדובר בחסידות משונה ובהסתכלות לא סבירה ואל נכונה על התורה הקדושה.
ביום מן הימים, יצא לי ללמוד את תורתו בצורה מאורגנת, קבוצתית ויסודית. זה היה קורס קשה, עם התמודדויות קשות מאוד בנוגע למשנתו של ה"מי השילוח". ואחרי הקורס, כשנדרשתי לשבת ולכתוב עבודה על משנתו, לפתע פתאום הבליחה בי ההבנה הפשוטה: לא משנה מה אחשוב בנוגע למשנתו, ולא משנה מה אחשוב בנוגע לחטא, אנחנו כאן בעולם הזה, עם כמה שזה קשה לומר – שרויים בתוך מציאות של חטא.
אנחנו לא מלאכים, כל הבריאה אינה מושלמת, ואנחנו חייבים שתהיה לנו "משנה סדורה" בנוגע לחטא. אינני מדבר חלילה על הצדקת החטא, על שקיעה בחטא או על חיפוש תירוצים לעשותו. אני מדבר על האדם הרגיל, הירא והשלם, זה שמתרומם, שמתקדם, שחותר ורוצה לעלות למעלה, ובדרך, מה לעשות, הוא גם חוטא ונופל.
בעל ה"מי השילוח", באומץ לב נדיר, נתן משנה כזו. איני יודע אם היא מסודרת או מובנת לכל אחד, אבל הוא דיבר על זה באומץ. והמשנה הזאת משמשת אנשים רבים בהסתכלותם על החטא: היא אינה מדרדרת אותם, היא מקדמת ומרימה אותם! היא אומרת להם שהחטא הוא דרך, שהחטא הוא כלי, שאפשר להסתכל עליו לאחר מעשה כעל שלב בסולם העולה למעלה.
הייתי ממליץ לך באמת אולי לשבת קצת וללמוד את דברי איז'ביצא על החטא. יכול להיות מאוד שיהיה לך שם אור חדש בנוגע לחיים שלך, לאישיות שלך ולדרך שאתה צריך ללכת בה. זה יעניק לך שקט נפשי עצום, וירומם אותך מעלה מעלה.
*
יקירי, אל תעסוק רק ב"סור מרע" ובהלקאה עצמית, אלא התחל למלא את חלל ליבך ב"עשה טוב". מערכת יחסים זוגית היא הרבה יותר מן הקרבה הגופנית לבדה. היא מורכבת מאהבה ואחווה, שלום ורעות, דאגה כנה, דיבור ושיחה, ובניין משותף של רצונות ועתיד. את כל אלה אתה יכול לטפח גם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו. כל מילה טובה, כל רגע של הקשבה וכל תמיכה שאתה נותן לאשתך בדרך הריפוי שלה, הם אבנים יקרות בבניין שלכם שעוד יעמוד איתן. ככל שתמלא את יומך בעשייה חיובית, ביצירה ובקשר חברי וכנה, כך תגלה שאתה עומד מחוץ למים הסוערים, ולאט לאט קונה שליטה ורוגע.
תקוותי חזקה היא שקיבלת כאן ראשיתו של מענה, והדברים יסייעו לך לעמוד איתן, שליו וממוקד אל מול הימים הבאים.
אני מתפלל לרפואתה השלמה של רעייתך, ולכך שתזכו בקרוב לשוב לקרבה, לאהבה ולשלום בביתכם.
מאחל לך עשייה ברוכה, שלווה מרובה ושמחת עולם על ראשך.
שלך
דוד ב
[email protected]