שואלת יקרה שלום רב,

אני מעריכה מאד את פנייתך, ומזהה את האכפתיות ואת הדאגה הכנה שלך לחינוך הבת.

אולי אתחיל באופן כללי בשאלה: מה הקב"ה רוצה מאתנו בתור בני אדם? מה הוא מצפה מאתנו בתור הורים?

הקב"ה נתן לנו תורה, חוקים ומצוות מתוך אהבתו אותנו. הוא ידע איך התורה והמצוות מעדנות את נפשנו, מרוממות אותנו, ומתוך ידיעה ברורה זו הוא מבקש מאתנו: ובחרת בחיים.

המהר"ל אומר שלמילה "מצווה" שתי משמעויות. האחת: לשון ציווי. הקב"ה מצווה עלינו לעשות כך וכך. השנייה: לשון צוותא. יחדיו. המצוות מחברות ומקשרות בינינו לבין הקב"ה. זוהי מהות המצווה ומטרתה: על-ידי קיום מצווה אנו מרגישים מחוברים יותר לקב"ה, קרובים אליו.

בבואנו בתור הורים להנחיל את מורשת הדת והמצוות לילדים, המטרה העומדת לנגד עינינו צריכה להיות קרבת ה' – חיבור בין הילד לבין הקב"ה.

אם הילד מסרב ללכת לבית הכנסת, ואת בתור אימא מכריחה אותו, גם אם בסוף הלך, מה שהרווחת בכך הוא V אחד על "הליכה לבית הכנסת". לא היה כאן כל תהליך של התקרבות ואהבה מול הקב"ה. אם הבת מתעקשת על לבישת חצאית קצרה, ואת עמדת כחומה בצורה מולה, גם אם "הצלחת" למנוע ממנה את לבישת החצאית הקצרה, כל שיש בידך הוא V מקומי. מה שאת מחפשת הוא דרך – תהליך התקרבות לקב"ה ורגש אהבה אליו.

ברור שכדי להנחיל את התורה והמצוות באהבה, לא ניתן לבסס זאת על פחדים, על פאניקה מהעתיד, היסטריה מפני "מה יאמרו השכנים", וכדומה. אם הפחד הוא זה שמניע אותך, אז השכל הישר כבר אינו שוקל. הפחד מטשטש את שיקול הדעת. הדרך הראשית והברורה להוריד את פחד היא לדעת באמונה ברורה שהקב"ה נמצא אתך בגידול ילדייך, על כל צעד ושעל. הוא שותף מלא בגידולם, ויש תמיד באפשרותך, בתור בת אהובה ויקרה שלו, לפנות אליך, לבקש ממנו להאיר את דרכך ודרכם ולחוש את אהבתו וקרבתו אלייך.

בחירות הילדים אינן "אשמתך". אם פנית בשאלה כזו למקום זה הרי שאת אמא אכפתית, דואגת, משקיעה ומתקדמת. בדיוק במקום שבו עלייך לסלוח לילדך על שגיאותיהם וטעויותיהם, כי רק כך לומדים, כך עלייך לסלוח לך עצמך על שגיאות וטעויות. אדם שאינו טועה אינו מתקדם. השגיאות אינן מקטינות אותנו; הן מלמדות, מקדמות ונסלחות.

תקופה של בירור ואפילו של ירידה אצל הבת לא מראה שאת אמא פחות טובה. עוד יותר מכך, היא לא מראה שהבת פחות טובה. היא בת אהובה ורצויה אצל הקב"ה.

כדי לתת לבת את הטעם הזה, להבין את הקשר שקיים, את האהבה הנצחית ללא תנאי, הייתי ממליצה לומר לה זאת בפה מלא. היא ילדה צעירה, אולי כרגע מבולבלת, והתחושה שהקב"ה תמיד אתה ותמיד אוהב אותה שומרת על הקשר הזה – כמו נר תמיד דולק. מאותה סיבה אינני חושבת שנכון "לרכוש את לב". יש כאן נימה מסחרית, "לגרום" לה להיות חרדית. אין מטרה כזאת, אין דרך ותהליך כאלו, "לרכוש את הלב". יש מטרה של התקרבות כלפי הקב"ה, והדרך והתהליך הם על-ידי הארות של קרבה ואהבת ה', בלי פחד בבירורים וניסיונות.

הקב"ה אתכם, אתך ואתה. כמובן שאם הקב"ה נתן לך את הבת הזו, ולבת שלך אותך בתור אמא, אין הדבר טעות. הקב"ה. הקב"ה יודע מה הוא נתן ולמי. יש בך אהבה אלייך, ולה יש אהבה וכבוד אלייך. אם הקב"ה מאמין בך ונותן לך את תפקיד חינוך הבת, יש בכוחך ובאהבתך לעשות זאת.

עוד נקודה מעשית שהייתי מוסיפה: אם ילדתך נמצאת במצב שבו היא מתעמתת אתך הרבה, זה מצב לא נעים. מצב חשוך. ואין מגרשים חושך בחושך, כלומר – בביקורת. את החושך מגרשים רק באור, בלראות את הטוב בשני. חפשי את הנקודות והדברים הטובים שבה, ספרי לה אליהם, ותראי שעם הזמן הטוב, העדינות והאמתי ילכו ויתגברו.

אני מקווה שהרעיונות האלו יסייעו בעדך למצוא את דרכך שלך בחינוך הבת. הפרטים – כיצד לנהוג בנסיבות וסיטואציות שונות – הם רבים ומשתנים, אך כולם נגזרים מהדרך שעלייך למצוא.

בהצלחה רבה,

תמר פ.

[email protected]