שלום לך יענקל

שמח על הזכות להשתתף במסע שאתה עובר.

הכאב שאתה מתאר יכול לשבור קירות. אדם רוצה להאמין, וגם שומר מצוות. אבל חש שאין לזה צידוק שכלי. שהמציאות לא נותנת לזה לגיטימציה רציונלית. השאלה שלך מאופיינת בכנות עצומה. כנות של מי שרוצה את האמת בכל מחיר ומוכן לשם כך לפתוח את כל הקלפים מול עצמו ומול אחרים, בכדי לקבל תשובות. זו הדרך בלי ספק כדי להגיע לאיזה דבר משמעותי מבחינת הקיום שלנו.

אתה מזכיר דרך אגב גם שאלת חוסר משמעות עמוקה. זו כמובן קשורה לחוויית הספק. כי בעולם שבו הכל לא מבוסס ולא הגיוני, לא נראה שאפשר לתת ערך מוחלט למשהו בעולם הזה. חווית הספק, גורמת ספק באמונה. ומצד שני גורמת לתחושה עמוקה של חוסר משמעות. הספק מייצר חוויה של מי שנתקע בארץ זרה שאינו מבין את השפה בה, ללא וייז, ובלי טלפון. כלומר אולי אין סכנה גופנית, כי האנשים נראים נחמדים וטובים, אבל אין שום דרך לפענח את המרחב.

הספק העמוק מייצר תחושה של בועה. של ניתוק מהאחרים שעולמם ברור להם. אולי גם אתה חושש לחשוף בפניהם את ספקותיך כדי שלא יתערערו בעצמם, או כדי שלא יתרחקו ממך. וכאשר אתה מוצא מישהו לשוחח איתו הוא אומר לך – כן, זו תפיסה רווחת ובמילים אחרות, דיוויד יום.

לשאלה שלך יש כמה וכמה רבדים, וכשלעצמי כשניתחתי את השאלה בהרחבה ראיתי שיש כאן אינסוף נקודות לדון בהן מבחינה לוגית. זה דורש הרחבה גדולה, וזו מלאכה חשובה בלי ספק, ואולי עוד נעשה אותה. אבל אני רוצה להתמקד בבירור השאלה הקיומית שמצויה במילים שלך. [בנוסף אצרף לך עוד שני מאמרים שהאחד מתמקד בשאלה כיצד ניתן ל'דעת את השם'? מאמר שברקע שלו נמצאת השאלה שלך. וכן טיוטה למאמר שנוגע ביחס אל הקדמונים, המטפלת בהנחה שלך 'למה להאמין לאנשים פרימיטיביים?']

אני אזכיר בקצרה את הטענות הפילוסופיות שנטענו בנושא הזה, מיום ועד הזמן הזה. אזכיר אותן בקצרה כי אריכותן גדולה, וגם אפשר לראות אותן במקור. ואחר כך אתייחס למבט היהודי הנובע ממקום אחר. אני דוחס כאן חומר רב בקצרה, זה לא מפני שאני מצפה שתקרא הכל בנשימה אחת, אלא מכוון בזה שתקח את הזמן עם הטקסט והמחשבות שהוא מעלה. כי איך שלא יהיה, כמות השאלות והטיעונים שלך דורשים זמן ואוויר. [עיין בהקדמת רס"ג לספר 'אמונות ודעות', על הזמן שלוקח לגבש עמדה]

ועכשיו לשאלה שלך.

השאלה המרכזית שאתה מציג היא: 'אתם טוענים שהתורה היא דרך האמת, אבל אין דרך לדעת מהי אמת בכלל. אין דרך לעצב תפיסה אמיתית על שום דבר בעולם, ולכן אי אפשר לגבש דרך חיים המבוססת רציונלית'.

למען האמת אדם עם שכל ישר היה אומר לך. אם אין דרך לבסס שום דבר בחיים באופן רציונלי, משמעות הדבר שלרציונליות הטהורה אין חשיבות. כי החיים הם הנושא ולא הלוגיקה. וכלשונו הזהב של אריסטו בתחילת ספרו 'אתיקה': 'הדרישה לדיוק מדעי בתחום שאיננו מדעי היא דרישה לא מדעית.'

המשפט הזה מגלה להבנתי את הסיבה מדוע מאז אריסטו ועד יוּם, במשך יותר מאלפיים שנה, פילוסופים לא שאלו שאלה כל כך פשוטה כמו שאלת האינדוקציה. והסיבה היא מפני שאם התוצאה של מחשבה פילוסופית היא שאין פילוסופיה, אז זה אומר שפילוסופיה היא תחום לא חשוב, כי הדבר החשוב הוא החיים והפילוסופיה מנסה לפתור את בעיית החיים אבל הפילוסופיה [והרציונליזם בכלל] הוא אמצעי לחיים ולא להיפך.

זו נקודת המוצא שצריכה להיות ברורה. הנושא הוא: החיים/ הקיום. השכל מנסה להציע פתרונות. אבל כאשר השכל הופך להיות זה שמנטרל פתרונות כנראה שטעינו באופן השימוש בו.

בנוסח אחר קנט עונה על השאלה של יוּם 'נכון, יום צודק, אין וודאות שמבטלת א הספק באופן מוחלט,  אבל לזה אנחנו קוראים אמת. אין לי אמת גדולה אחרת שאנחנו יכולים לחרוג איליה, ומלכתחילה שאתה דורש ממני 'אמת' לזה אתה מתכוון, כי אין משהו אחר'. קנט פורט את זה לניסוחים פילוסופיים עמוקים ומורכבים, אבל אם נשטח את הטיעון זה הטיעון. הדרישה לגעת בכוח השכל בדברים שחורגים מחוץ ליכולות שלו היא דרישה לא רלוונטית, ויותר מכך, הדיבור על הדבר כשלעצמו במנותק ממה שאנחנו תופסים אותו הוא מילים ריקות חסרות.

הדברים שאני אומר לך, אינם דברים מחודשים, [גם לך מן הסתם] זה המיינסטירים של הפילוסופיה. הרי ברור לך שמאז יום לפני בערך שלוש מאות שנה, ועד היום, אנשים המשיכו לעשות מדע, למרות שיום פורך את המדע. ואנשים המשיכו להיות דתיים גם בתוך עולמות הפילוסופיה. בתוך הפילוסופיה שאחרי יום, רבים מגדוליה הם אנשים דתיים ומאמינים. למרות שהם קראו את יום והתייחסו איליו. גם הפרויקט של יום עצמו, איננו אדם שפתאום גילה שאיננו יודע דבר והוא שקע לדיכאון עמוק. ממש לא. יום היה אדם שחי בעולם של תחילת המודרנה, בתקופה של המהפכה המדעית, והוא חיפש ביסוס רציונלי מוחלט למדע. והפרויקט הפילוסופי שלו הוא נסיון [שכשל] להעניק למדע ביסוס פילוסופי.

זה לא הצליח, ויום פנה לנסות לחשוב מה לעשות עם חיים של ספק. והוא כמובן מציע שככל שהתחום שאנחנו נוגעים בו הוא ספקולטיבי ופחות מוכרח ונוגע לבסיס של החיים, כך יש להאמין בו פחות. ולכן בעינו אין לדמות אמונה במדע לאמונה בדת, למרות ששתיהן מבוססת על אמונה לא מוכחת, משום שאמונה במדע יותר נצרכת ויותר חושית. משא"כ אמונה באלוקים ספקולטיבית יותר ונצרכת פחות.

ישנן הרבה התפתחויות מאז יום. ולא בטוח שיום מטריד מדענים או אנשי דת במיוחד. [ובצדק] אבל בנקודה הזו אני חושב שיום טעה טעות גדולה. כי לדעתי אמונה באלוקים נצרכת הרבה יותר ממדע, וממשית יותר ממדע. ולכן הצורך להכריע בשאלה הזו קריטית הרבה יותר.

למעשה מי שטען את הטענה הזו, הוא בלז פסקל פילוסוף ומתמטיקאי, שניסה להסביר מדוע האמונה באלוקים היא אירוע חמור פי כמה משאלה מדעית. והוא יצר את הרעיון שנקרא ההימור של פסקל. ושם הוא מסביר כי מבחינת הימור להיות מאמין זה לכל היותר להפסיד הנאות שיש להן סוף. אבל לכפור בטעות, זה להפסיד נצח. אי אפשר באמת להיות מאמין מכוח הימור, אבל זה מבטא את המחשבה ששאלת האמונה חמורה פי כמה משאלת המדע. ואם אנחנו מסוגלים לעשות מדע אחרי יום. אנחנו צריכים למצוא דרך להבין גם אמונה.

אז לעצם הבעייתיות. [קצת פילוסופיה] תאמר אתה: כל מה שאתה אומר טוב ויפה. אבל אי אפשר להאמין באמת מסיבות טכניות -שאי אפשר או כדאי, זוהי פשוט לא אמונה. הספק אוכל את המציאות. ואי אפשר להאמין כאשר יש את הספק של יום בעולם. זה פשוט לא אמונה. אני לא יכול לחשוב שאני יכול לעוף באוויר כי זה שווה לי. אין דבר כזה. זה פשוט בלתי אפשרי. כאשר אדם רוצה לחיות חייו מול הקב"ה בתחושת נוכחות עמוקה, בידיעה שיש מי ששומע אותו, יש מי שאיליו אנחנו בוכים, יש מי שנותן משמעות נצחית לפעולותינו. כל זה דורש וודאות שאין בכוח המציאות לספק. אז אולי אני יקיים תורה ומצוות על הספק, אבל אני לא יכול להיות יהודי מאמין כמו זה שלצידי על ספסל בית הכנסת.

הבעיה הזו אם תתבונן בה לעומק איננה בעיה פילוסופית אלא בעיה תורנית. מלכתחילה אילו סברתי או סברת אתה, שהשאלה שלך שאלה בפילוסופיה בלבד. לא היית פונה לאנשים מאמינים בדווקא, אלא למיינסטרים הפילוסופי. אבל אתה מבין שיש כאן שאלה אמונית -תורנית. לא פחות ממה שיש כאן שאלה פילוסופית. והבעיה היא לא מה עושים עם החיים מבחינה פילוסופית. אלא איך האמונה יכולה להתקיים בעולם שאחרי יום? כלומר מה הערך באמונה שלנו, כאשר אנחנו מודעים לממדי הספק. אתה אומר אולי הייתי רוצה להאמין, אבל איך אפשר? זה כמו קטיעת יד לעניין תפילין. אין לנו יכולת לתפוס משהו בוודאות, ולכן איך אפשר להאמין בכלל?

רגע לפני ההתייחסות לבעיה הזו – דהיינו אי היכולת להאמין במצב של חוסר וודאות אני רוצה לסדר כמה פרטים פילוסופים.

אחת הבעיות הראשונות עם יום היא: שבסופו של דבר החיים דורשים הכרעה. כלומר בכל רגע הקיום האנושי, דורש עיצוב. אנחנו חיים ואנחנו צריכים להחליט איך אנחנו חיים. וגם ההכרעה לחיות בספק זו הכרעה. ולכן אין באמת מבט מבחוץ על העולם. אנחנו תמיד משחקים את משחק החיים מבפנים. כל רגע של קיום הוא רגע משמעותי. ולכן עליך להפריד בין השאלה התיאורטית – מה המציאות. שאלה שאין לך יכולת לענות עליה כנראה. לבין השאלה כיצד עליי לחיות את חיי.

על השאלה האחרונה. אם אתה רוצה להיות רציונלי באופן טוטאלי עליך להבין שכל תפיסה שכרגע אתה תופס ב51% יותר מחברתה עליך לנהוג על פיה. למרות המודעות שברמה כלשהי הכל בספק.

בנוסח אחר: עליך להבין באיזה מרחב אתה רוצה לחיות את חייך – בספק תוך רדיפה אחרי הנאה מקומית בלבד, מה שמכונה בפילוסופיה המעגל האסתטי. או בחיים של אחריות ומשמעות אידיאליסטית ומוסרית – מה שמכונה המעגל האתי. או בחיים של שגב חיים שיש בהם תקווה אינסופית חיים שנותנים אמון בהוויה שמעבר לנראה – מה שמכונה – המעגל הדתי.

זו מחשבה ראשונה.

מחשבה שניה. אם אנחנו מבינים שוודאות חמורה ברמה שיום דורש איננה בנמצא, אם כן, מלכתחילה מסגרת המחשבה צריכה להיות מבוססת על 'שכל ישר' כלומר על תפיסות בסיסיות יותר, ולא תפיסות מהודקות בהגדרות עד רמה בלתי אפשרית. [טענה זו כבר טענו פילוסופים על יום בזמנו.]

יש כאלה שתפסו זאת הפוך – עד כמה שטענה כלשהיא מפרקת את המשחק הרציונלי עצמו, זו סיבה להוציא אותה מהמרחב הרציונלי, כי זה לא הפרויקט הרציונלי, ולכן הגיוני דווקא להשתמש בניסוחים מורכבים ודייקנים עד קצה גבול היכולת מתוך התעלמות מהקצוות הפרומים שיום מציג, כי אנחנו מבינים שהם קיימים אבל הם לא רלוונטיים.

כל אלו ניסוחים שלקוחים מעולם הפילוסופיה [ספוילר: שום דבר כאן לא שלי] כללו של דבר: אמנם יום של שאלה טובה, אבל העולם עדיין מאמין במדע, ולוקח את עצמו ברצינות תהומית.

ועכשיו, קצת יהדות:

כאן אני מבקש לחזור לשאלה העקרונית שלך. אתה שואל 'אמנם הוכחת שהספק הוא מחוץ למסגרת הדיון הרציונלי, אבל אתה בעצם אומר שאין אמת, ואי אפשר להאמין בכלום בצורה ממשית' איך בעצם ניתן להאמין כך? או בנוסח למדני: מאחר ולדעת הרמב"ם מצוות האמונה היא מצווה ראשונה מתרי"ג מצוות, האם אדם המאמין בגלל ההימור של פסקל יצא ידי חובה או לא?

וכאן אני רוצה לפרוש מספר תובנות אמונית שיכולת לעזור לך.

הראשונה: הרצון קודם לשכל. אתה פונה אל השכל כדי לתפוס את העולם. אבל התובנה המרכזית שקנט לימד אותנו היא: שההגיון תפקידו לארגן ולסדר בצורה לוגית בין חלקים במציאות, אבל הוא לא יכול לומר מה המציאות. ומזה תלמד, שההיגיון יכול ללמד אותנו איך להגיע למקום שאנחנו רוצים, אבל לא יכול ללמד אותנו לאן אנחנו רוצים להגיע.

אצטט לך מדבריו של פילוסוף צרפתי בן זמננו המגיב לטענותיו האתאיסטיות של בן שיחו:

כל זה לא קשור ל'אי נאמנות' או 'מטפיזיקה' אלא לאקסיומטיקה. אותם מספרים ראשוניים של המחשבה, אותם בסיסים בלתי ניתנים להוכחה, ובדומה לאריתמטיקה, בלתי ניתנים לצמצום, שמהם, עבור כל אחד מאיתנו נובעים כל היתר. (אנרי ברנאר לוי ומישל וולבק – 'אויבי הציבור')

כלומר במילים אחרות אנרי ברנאר לוי מניח כאן את העובדה הפשוטה, שכל תחומי החיים כולל הכל מונחים בבסיסם על אקסיומות שרירותיות. כולל החשבון הכי בסיסי [אריטמטיקה] הכל מבוסס על הנחות שרירותיות הנובעות מהרצון. כלומר מהמגע הראשון בחיים, מההבנה הבסיסית של מהם החיים. האדם חש שהחשבון נכון, אין לך בסיס לוגי, זה פשוט מרגיש נכון. מהו אדום? מהו צהוב? אין לכך מובן לוגי בכלל. אבל זה הבסיס למציאות.

אמת אם הדעת סותרת או לא יכולה לקבל את האמיתות הללו נניח שהרצון שלנו טועה ומעוות, ואז אנחנו נבטל את התחושות שלנו שתהיה לנו קוהרנטיות. אבל אנחנו לא מתחילים משם. אם תשאל אותי אני קודם מחפש את הקב"ה בכל ליבי, זו השאלה החשובה בחיי באופן טוטאלי, אני מרגיש אותו בכל ההוויה, ואני מבין, שיש הסתברות פילוסופית גבוהה לקיומו. אבל זה לא מה שחשוב לי. מה שחשוב לי זו העובדה שזה נראה לי מאוד מסתבר מצד איך שאני רואה את ההויוה. באותו אופן שאתה רואה צהוב או אדום או אריטמטיקה.

העולם פשוט נראה לי מלא חמלה רחמים אהבה וטוב. העולם נרה לי מתוכנן ומסודר, ואני חש בעוצמה רבה שהעולם הזה הוא גילום פנים של מישהו. המסורת היהודית נראית לי אמינה ורצינית מבקרת את עצמה ומודעת לעצמה. אבי ורבא מרתקים אותי בכנות שלהם, שמואל הנביא מביא אותי לידי בכי בשילוב בין יושרה ענווה ועוצמה. משה רבינו מיירא אותי בחומרת התביעה המוסרית שלו. וכל זה נותן ללב שלי להאמין שהאנשים הללו [וכלל כל הראשונים והאחרונים] פשוט דוברי אמת. והם מדווחים לי על האמיתות הגדולות של החיים.

אם תמצי לומר זה ההבדל בין עץ החיים לעץ הדעת. ובחז"ל מבואר שאילו אכל אדם הראשון מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת לא היה נענש. כלומר תפקדינו להקדים א הרצון לשכל. כי את האקסיומות החשובות של החיים אנחנו מקבלים מהרצון מהתשוקה מהחיים עצמם מההוויה עצמה לא מהשכל. השכל יכול לארגן לנו דרך נכונה להגיע אל מטרתנו אבל איננו יכול להגיד האם לחיות. לכל היותר יכול לומר לנו שאם אנחנו רוצים לחיות כיצד לארגן את הקיום שלנו בהתאם למה שאנחנו חשים שהוא הטוב.

בנוסח של המקובלים הכתר קודם לחכמה. הכתר היא הספירה הראשונה. הכתר הוא הרצון. הוא הנביעה הראשונה. החכמה היא המארגן של הרצון לתוכנית. [לפי המקובלים גם ההנהגה האלוקית היא כזו] אצל פילוסופים קדמונים השכל נתפס כאחד מהחושים. רס"ג מונה שישה חושים ולא חמישה, כשהשישי הוא השכל. גם בבודהיזם התפיסה היא כזו, מבחינתם השכל הוא הכלי שתפקידנו לנהל אותו בהתאם להווויה הכנה שלנו.

התובנה השניה: השלם גדול מסך חלקיו – כלומר האמונה היא ההצטברות של תובנות פרטיות רבות שכשאר מבינים אותן היטב אז זה הופך להיות אמת.

כאשר אתה תופס את האקמול כיעיל זו אמונה. זו לא ידיעה. אין בעולם ידיעה וודאית מהסוג שאתה מחפש. אבל זו היא ידיעה. גם במדע האופן שאנחנו מגדירים היא הצטלבות של מספר נקודות מבט לכדי נקודה אחת [תוכל לראות על זה את הספר הנהיר והנגיש של פרופ' אהוד אחישר – מה זה בעצם מדע? או את הספר הפילוסופי החשוב של תומס קון – המבנה של מהפכות מדעיות] כאשר בן אדם אומר לי אני לא בספק כל כך גדול על האמונה, עד שאני לא יכול הלאמין בדרך הזו. אני מניח שכנראה הרבה מנקודות המבט שלו על העולם אומרות שאל יתכן שיש אלוקים. ומאידך אין לו מספיק נקודות מבט שמעלות את המחשבה שיש אלוקים. כלומר אין לך מספקי נקודות מבט שמצטלבות עד שתאמר כלשון החינוך במצוות האמונה – 'שיאמר לכל אדם כי 'בזאת יאמין ליבי'.

ולכן כדי לתפוס את המציאות האלוקית כאמת המקבילה בעוצמתה לחוויה שלך שאנטיביוטיקה מועילה. אתה צריך לפתוח את כל נקודות המבט שפוגמות בכך. למשל: אנשים שומרי תורה ומצוות ומושחתים. בעיית הסבל והרע. הקושי לשמור מצוות. תורה ומדע. וכן הלאה והכן האלה. כלומר במקום לעסוק רק בלוגיקה הגדולה ואז להתמודד עם כל הסתירות שיש במציאות להגדרה הפילוסופית שלך. אם אתה רוצה לחוש אמונה שלמה הממלאת אותך, עליך לא להזניח את כל המחסומים השכליים של חלקי האמונה. כי בסוף הלוגיקה לבדה  היא כלי עקר כדי להכריע השאלות הגדולות. היא אמנם מביאה אותנו לסבירויות אבל אתה הסבירות אין בכוחה להוציא אותנו ידי חובת מצוות האמונה.

בשביל לצאת ידי חובה. צריך שהדברים יראו תואמים למציאות. הרי אם לוגית הייתי משכנע אותך שבעצם החשמל אינו באמת כוח טבעי, אלא שדונים ירוקים שרצים במהירות ודוחפים את המכונות החשמליות. לא הייתי יכול לשכנע אותך בזה גם בראיות רבות. כי הלוגיקה כוחה מוגבל להסתברות. בסופו של דבר אם המציאות לא נראית כך אתה לא תשתכנע, ולהיפך. ולא בגלל שאיננו לוגיים אלא בגלל שיש גבול מה אפשר לעשות עם לוגיקה, אף פעם היא לא מגיעה להגדרות סופיות מוחלטות ברות ערך.

התובנה השלישית: באופן עמוק תפיסת המציאות מתחלקת לשניים. הגיון וסיפור. אני לא מתכוון לסיפור כעלילה פשוטה, אלא כסיפור מכונן. סיפור שמארגן לנו את עולם המושגים כולו. מה שמכונה בעולם העתיק מיתוס. האדם חי במיתוסים. מיתוס מדעי מיתוס פילוסופי מיתוס דתי מיתוס לאומי. בלי סיפור מכונן אין לנו דרך להבין את העולם. אני לא מתכוון שסיפור הוא בהכרח מבוסס על שקר, אלא שסיפור הוא לא רק העובדות שבו, אלא הוא בעיקר העלילה שהוא מייצר בחיינו. כלומר הסדר והמשמעות המושגית שהוא מאפשר. המיתוס המדעי למשל הוא מיתוס על היכולת האנושית לפתור בעיות בעזרת התבונה והניסוי. המיתוס הפילוסופי הוא מיתוס על היכול להכיל ולשלוט בהוויה בעזרת השכל.

במיתוס הפילוסופי האדם הוא כמו נשר דואה מעל העולם המביט על העולם מבחוץ. זה הדימוי. וכמובן שזה הבל גמור. האדם תמיד חי מתוך המרחב שלו. אנחנו אף פעם לא מסתכלים על העולם מבחוץ, אנחנו מתמיד שחקנים ואף פעם לא שופטים. אנחנו לא לעולם לא ביציע. החיים הם רצף של שאלות כאן ועכשיו, ורק מתוך זה אנחנו פועלים. במובן הזה המיתוס המדעי הוא מגמה חמודה להרחיב את יכולת המשחק שלנו ואינה שליטה ממשית במציאות. הפילוסופיה היא כלי נוסף בארגז הכלים של האדם וודאי לא שליטה אמיתית במציאות. [עד כאן ממרטין היידיגר]

מצוות האמונה, מלכתחילה איננה מצווה על הלוגיקה שלנו. אילו היה  כך הקב"ה היה מוריד לנו את המורה נבוכים ולא את עשרת הדיברות. אלא זו מצווה על התפיסה שאנחנו מארגנים את המציאות. כמובן שטוב שהלוגיקה תהיה ממד תומך אם זה מועיל לנו, אבל עם ישראל בנוי על מסירת סיפור, לא על הוכחות וראיו. ודרך אגב גם העולם הרומאי שהתנצר בהמוניו וקיבל את התנ"ך. למרות היותו עולם פילוסופי מאוד. הבין שזה לא הסיפור החשוב. הוא שאל את עצמו האם האמיתות של התנ"ך נראות לי תאומות את ההוויה? ולפי זה הכריע. רק אחרי זה הוא הכניס לתוכו את הפילוסופיה [בברית החדשה כבר מהשלב הראשון ממש יש פילוסופיה]

בסופו של דבר הסיבה שאתה לא יכול לקבל את האמונה ללא ספקות היא: כי זה סותר את הסיפור של המציאות. זה לא תואם את האופן שאתה תופס את ההוויה. אילו היה תואם ביניהם לא היית נאבק בכלים פילוסופים. אתה מחפש הכרח אנליטי כאשר המציאות צועקת בפניך – אין אלוקים. ולכן אתה אומר – אם תכריח אותי רציונלית אני אכנע [שכנוע – שורש כנע] אבל בלי הכרח העמידה האישית שלי אומרת משהו אחר.

דרך אגב. דווקא לזה התנ"ך כן מגיב. יש מהאמוראים שאמרו שמשה רבינו כתב את ספרו וספר איוב. והרמבן מבאר בהקדמה לפירוש ספר איוב, כי הסיבה היא שאי אפשר להבין את החומש בלי ספר איוב. אלו הם שני חלקים של יצירה אחת. התורה מספרת לנו על ההשגחה בעולם ונוטלת את ההיסטוריה ככלי ביטוי לנוכחות האלוקית. היא נוטלת את המוסר כביטוי לכך שכולנו מבינים מאיליו את העובדה שיש מעבר לחומר. [כך ביקוש המשמעות עושה אותה פעולה – העובדה שאדם מחפש משמעות מספרת שהאדם האוניברסלי מבין שיש משהו שחורג מקיום גופני] בהקשר הזה אצטט לך שוב מאותה שיחה:

זה מן הסתם לא יוביל לתיאוריה על זכויות האדם, אבל אולי ישפוך אור על התופעה המוזרה שהיתי עד לה, כסופר, והיא שאנשים אתאיסטים לגמרי, כלומר אנשים המשוכנעים באופן נחרץ בבדידותם האונוטלוגית המוחלטת ובהיותם בני תמותה, עדין ממשיכים להאמין באהבה, או לפחות לנהוג כאילו האמינו בה.

ובאותה מידה הם ממשיכים להאמין בצו המוסרי ולנהוג על פיו. ('אויבי הציבור' שם)

אדם יכול להאמין מבחינה לוגית אבל סיפור חייו יהיה מודרני/ יווני אתאיסטי. ומאידך אדם יכול לא להכיר בכלל לוגיקה [יהודי כפרי מלפני מאתיים שנה] אבל החיים שלו מלאים אלוקות. הוא תופס את העולם כמקום מלא טוב השגחה וחמלה סדר והשפעה. הוא חווה פנים, הוא תופס את העולם כתבוני ומתוכנן, ולא כאקראי וקר. זה ממש דומה לאופן שאנחנו מכירים בני אדם אחרים. לא ראינו את האישיות שלהם – רק גוף. אבל אנחנו מארגנים את מכלול המחוות הגופניות לדבר אחד שאנחנו מכנים 'אישיות'. גם העולם מדבר משהו, והמכלול של הדבר הזה מבטא מישהו. אמונה היא ההתייחסות המשמעותית לאותה זהות.

יש ברמב"ם משפט 'האמונה אינה דבר שיאמר בפה אלא דבר שיצויר בנפש' והמשגיח ר' יחזקאל לווינשטיין בספרו חזון יחזקאל-אמונה, הסיק מכך שמאחר והאמונה היא צורת הוויה ולא הגדרה מעשית-חברתית -פוליטית-התנהגותית בלבד, לכן בעצם אין אדם שמאמין באופן ממצה, אלא הכל כמותי ולא מהותי, כלומר תמיד זה יותר או פחות, ולא כן או לא. ועבודת האדם להגביר ולהגדיל את הזמנים שבהם לנוכחות האלוקית יש מקום בחייו. המצוות הם המבנה ההתנהגותי שעוזר לממש מטרה זו.

תובנה שלישית: אנחנו חיים בתוך מסגרות מחשבה. בתוך מסורות. אנחנו לא בוחרים בין דעה אחת לדעה אחת. אלא בין דרך אחת לדרך אחרת. כל דרך  נושאת מכלול של מחשבות. ואנחנו לא חייבים לקבל כל פרט. אבל אנחנו משתכנעים במכלול ומנסים להבין את הפרטים. גם אדם חילוני מתלבש ולא אוכל אנשים, וגם לא מדבר בשפה כלשהי. הוא חי לפי מבנה מסוים והוא חי אותו עד לעומקי עומקיו. הוא קורא לעצמו אדם מתורבת וחושב מתוך הבסיס הזה. זו האנושיות ואי אפשר להימלט מכך.

אבל אפשר לעבור ממסורת למסורת, לעצב ולשנות קצת בתוך המסורות שלנו. ולכן במובן עמוק אין דבר כזה 'בוא נחשוב מחשבה נקייה', מי שחושב שמחשבתו נקייה הוא למעשה חושב מחשבה לא מודעת לעצמה. כי יש מסגרת ממנה הוא נובע והוא פשוט מתעלם ממנה. ולכן צריך לברור בין מסגרות מחשבה את זו שנראית לך אמיתית. זו הסיבה שהכוזרי פותח בברירה בין מסגרות מחשבה שהיו קיימות בזמנו – פילוסופיה נצרות אסלאם ויהדות. היום אנחנו צריכים להכניס גם את החילון. גם המסורת המדעית היא מסגרת מחשבה משל עצמה. כי כל מי שאומר לך אני רוצה לחשוב נקי, מתכוון לחשוב באופן חילוני. כי המיתוס החילוני הוא מיתוס של מחשבה נקייה.

באופן אישי נאמנים עלי דברי אבותיי ורבותיי. ובמיוחד שהסיפור המכונן שלנו – יציאת מצרים ומעמד הר סיני, התרחש לפי הסיפור עצמו בפני רבים, מה שמעלה במידה מסיומת את רמת האמינות שלו. אבל מעבר לכך, עיקר העניין הוא: שהיהדות כמסורת וכמרחב הוויה, פשוט אמין עליי, נראה לי אמיתי חכם טוב ישר וכנה. וכאן מגיעה שאלת ההערכה שלך לקדמונים. ובהקשר הזה אני מצרף לך את המאמר על הקדמונים.

הנחתי כאן רעיונות רבים, כולן מחשבות ותובנות שנובעות מעצמי. לא כתבתי לך את הדבירם המשכנעים ביותר שחשבתי שישכנעו אותך אלא את האמת שלי – אנא נפשי כתבית יהבית. את הדברים האמיתיים שמבחינתי הם לב החיים שלי כיום.

מקווה שהועלתי לך.

אני חש זכות עצומה להשתתף בדיון הזה.

יוסף

דעת השם.docx1