אם הבנתי נכון את הביקורת שלך, הרי שאתה תוהה מדוע אנו מחנכים ב'שחור לבן' בשעה שהמציאות מורכבת יותר?

 את החינוך הדיכוטומי (או זה או זה) אפשר להסביר בשני אופנים שאינם סותרים זה את זה, ואף משלימים זה את זה:

 ראשית, מערכות מתקשות להתנהל ללא כללים, ברורים ובהירים שמרחב הפרשנות שלהן מצומצם, וזאת כדי לשמור על אתיקה של שוויון בין כלל מקבלי השירות, שבמקרה שלנו הינם התלמידים. מדינה פועלת באמצעות חוקים, הצבא באמצעות פקודות והביטוח הלאומי כדוג' פועל לפי כללים, וכך, על זה הדרך, פועלות כל המערכות הגדולות. הכללים מבטיחים ככל הניתן, שלא ננהג איפה ואיפה, כולם יקבלו אותו יחס, ויידרשו לעמוד באותם סטנדרטים.

מה לעשות, שהמציאות תמיד מורכבת יותר מכדי שניתן יהיה לצמצמה למערכת של כללים, ולפיכך הם 'חוטאים' פעמים רבות למקרה הפרטי.  זו ההצדקה לקיומם של עמותות חסד וארגוני מגזר שלישי שמסייעים מתוך אתיקה של חמלה, לאדם היחיד שלא 'עמד' בכללים ולפיכך נפל בין הכסאות. למשל, יתכן שאדם לא יקבל 'סיוע משפטי' מאת המדינה לפי 'הכללים' שנקבעו, למרות שהוא עני באמת, זאת רק משום שהוא מחזיק ברכב חבוט, ובכך הוא הוציא עצמו מקבוצת הזכאים לקבלת הסיוע.

בתי ספר הינם 'מערכת' הנדרשת לעמוד בעצמה בכללים, ולהציב כללים לבאים בשעריה. לפיכך, הם  מפרסמים תקנון, קובעים רף של צניעות, או רף של התנהגות שלעיתים נדמים לנו כ'מיטת סדום' שמי שחורג ממנה מבקשים לקטוע ממנו (מטפורית כמובן) את איבריו. אך ביסוד הדרישה האחידה, עומד הצורך לנהוג בשוויון וללא משוא פנים, באופן שהתלמיד הסביר ידע את אשר מצופה ממנו. בלעדי כללים אלו, היינו נאלצים להתמודד חדשים לבקרים עם הטענה ההפוכה, למה היא כן, ואני לא, למה עם תלמיד זה נהגתם כך, ועם אחר נהגתם אחרת. כך נוצרים כללים שהם בד"כ 'שחור ולבן', מותר ואסור, ללא מתן שיקול דעת לתלמיד הפרטי, ולמקרה הפרטי.

אך זוהי כמובן ההצדקה הטכנית לדרך שבה הדברים מתנהלים.

במישור הרעיוני, כולנו חשים שאנו נמצאים בתקופה שבה התשובות הדיכוטומיות שסיפקו אותנו ונתנו מענה בדור הקודם, לא מצליחות 'לגעת' בילדינו.

בשנותיה הראשונות של המדינה היינו מגוייסים. התגייסנו לחייל ה'. כאשר בן גוריון נתן פטור מגיוס ל400 בחורי ישיבות הוא סבר, ורבים סברו כמותו, כי תוך דור או שניים תעלם החברה החרדית. אך זו, בניגוד לכל הציפיות, ליבתה את הרוח העוממת בשלהבתה, והציתה  מחדש את אש התורה, והצמיחה בשנית חורש עצום ורב פוארות של אנשים ומשפחות הנאמנים לה' ולתורתו. התחושה הכללית שפיעמה בציבור הייתה של 'להקהל ולעמוד על נפשינו' שאם לא כן, נעלם מן העולם. שרידים מוצלים מאש, ילדים צעירים שלא ראו שולחן שבת כל שנות אימי המלחמה, שבו ארצה ובנו מחדש את הבית היהודי כפי שהכרנוהו לפני השואה בקהילות הקודש באירופה.  הרוח הגדולה הזו הצריכה שיתוף פעולה של כל הפרטים שהסכימו להענות לקריאה 'מי לה' אלי' שממנה גם נגזר, חלוקה ברורה ודיכוטומית של מי לנו ומי לצרינו.

רוח ההתנדבות ששרתה על הדור הקודם, בשלה אנשים ויתרו על רווחתם הפרטית למען הצלחת המשימה הכללית איננה עמנו עוד. כיום אנו עוברים משלב ההקמה, שדרש את האנרגיות המיוחדות לו, לשלב חדש שבו כבר איננו מרגישים מאויימים, ועולם התורה מתפאר במספר יושבי בית המדרש כמוהו לא הכרנו בדורות עברו. עובדה זו משמחת עד מאד, אך גם מחיר בצידה. רוח ההקרבה הקולקטיבית התפוגגה, והיום אנו מתפנים לחיים של שגרה, תוך הקשבה לצרכי היחיד, כשהפרט מבקש לא רק להיות 'חייל' בצבא ה', אלא גם להגשים את עצמו ולבטא את אישיותו הפרטית. או אז מתגלה הצורך לדבר אליו בשפה אחרת ממה שהורגלנו.

שינוי שפה איננו שינוי טכני. אין זה כפתור במחשב שאנו לוחצים ומאתחלים אותו מחדש. מדובר באתגר הסתגלותי שאנו לומדים אותו אט אט תוך כדי תנועה, ובחברה החרדית, שהיא שמרנית באופייה, הרי שהתנועה הינה עדינה וזהירה שבעתיים. אחד הראשונים שכפי הנראה, זיהה את התהליכים העוברים על החברה החרדית, הוא הרב משה גולדשטיין, ראש ישיבת שערי יושר, אשר פרסם ספר חינוך נפלא בשם 'שמע בני' שבו הוא מסביר את ההבדלים בין 'החינוך הסגור' שהיה מקובל בדור הקודם ל'חינוך הידידותי' שיש לנקוט בו בדור הנוכחי. הוא מסביר בספרו, מתוך הבנת המציאות המורכבת שבה אנו פועלים, וירידה לעומק ההתמודדויות והלבטים המעסיקים כיום את ילדינו, איזו הקשבה רגישה נדרשת מאיתנו היום לכל אחד מהם כפרטים, והאזנה עדינה יותר לצלילי נשמתם.

בדיוק  לצורך זה קם המיזם 'אקשיבה' המבקש לתת ביטוי לאותם לבטים של צעירים המחפשים תשובות כנות ולא סיסמאות קרב, החפצים בכל מאודם להתקרב לה', אך למצוא את הנתיב הייחודי  להם בדרך העולה בית קל.

ורדית

 yvradv@gmail.com