שלום לך,

פרשת חיים ולדר טלטלה בזמנה את הציבור החרדי והנה גם קרוב לשנתיים מאוחר יותר עדיין עוללות האירוע מעלות מבוכה ושאלות. האם ראוי להוריד את ספריו מהמדפים שלנו, או שאפשר להמשיך לתת לילדינו לקרוא אותם?

אקדים ואומר שאינני מתכוון לתת תשובה סדורה ונחרצת, וזאת מהסיבה הפשוטה שאין לי תשובה כזו.

לפעמים אני מרגיש שיש לנו הרגל פסול לחשוב שעל כל דבר יש תשובה נכונה אחת ויחידה. את כותבת: "אשמח אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות בנושא", ואני מתחבר למילה "לייעץ" תוך שאני מזכיר לעצמי מה פירוש המילים "עצה" ו"לייעץ". "עצה" היא דעה או מחשבה נכונה כמו למשל "כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תבונה", או "ונחה עליו …. רוח עצה וגבורה".

"לייעץ" אין משמעותו לומר לשני מה לעשות אלא להביא אותו לידי "עצה", לעזור לו להגיע לדעה הנכונה בכוחות עצמו. ישנם נושאים הלכתיים מובהקים בהם יש תשובות ברורות, אבל המקרה הזה איננו שייך לקטגוריה הזו אלא לתחום הפחות ברור של נטיות לב, של ערכים ושל הערכות. זה מקומו של האדם וגדלותו, כאשר הוא צריך לבחון את עצמו ואת העולם, לדון ולקבל החלטות. זה מה שמגביהה את האדם ועושה אותו שותף למעשה בראשית.

כמוך, גם אני ועוד רבים אחרים מתלבטים ומתחבטים בשאלת היחס לספרים שכתב ולדר לאחר שהאדם התגלה בקלונו. מאחר ואין לי תשובה סדורה בנושא, פשוט אעלה כמה מחשבות על הכתב ואולי תמצאי בהן תועלת גם עבורך.

האם אדם שעשה מעשים רעים פוסל בכך את כל מה שהוא עשה במהלך חייו? בני אדם הם יצורים מורכבים ומוזרים. לפעמים יש אדם שיכול להיות ערכי ומוסרי בתחומים מסוימים ולקיים בו זמנית צד אפל בתחומים אחרים. איך זה יכול להיות?

אפשר לתת הסברים שונים ומשונים, אבל התופעה בכל אופן מוכרת. יש אנשים שנופלים בתאוותיהם וגם מטהרים את השרץ בק"נ טעמים, ויש כאלה שנופלים ומתייסרים בנפש משוסעת בייסורי מצפון על הכשלונות שלהם. כמדומני שהנוהג המקובל הוא שלא לפסול יצירות של אנשים בגלל דעותיהם או מעשיהם. ילדינו קוראים בהנאה את הספר "צ'רלי והשוקולדה" למרות שמחברו, רואלד דאל, היה אנטישמי מוצהר, וכולנו שרים את מנגינותיו של ר' שלמה קרליבך למרות שהיו תקופות בחייו בהם כידוע הוא לא נהג כראוי בענייני צניעות.

למעשה, המקרה של שלמה קרליבך נדון ע"י ר' משה פיינשטיין בתשובותיו (אבן העזר חלק א סימן צו), ואת התשובה ניתן ליישם גם לגבי ספריו של חיים ולדר. ר' משה מביא את המקרה של יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי, ואעפ"כ לא ביטלו את התקנות שהוא תיקן בזמן כשרותו. ר' משה דן גם בבעייתיות של "הנחת שם למעשה רשעים" ואומר שזה שייך רק בענייני קדושה, ואפילו בענייני קדושה, אם מדובר במומר לתאבון שחוטא לא בגלל אידיאולוגיה אלא בגלל שתאוותיו גברו עליו, אין מקום לאסור.

ר' משה דן בשאלה מנקודת מבט הלכתית ופסק מה שפסק, ועל פי זה מותר לכאורה להמשיך לקרוא את ספריו של חיים ולדר. אולם לצד ההלכה ישנם גם הרגשות ותחושות ושיקולים ציבוריים שעשויים להטות את הכף לצד השני. מה עונים לילד ששואל איך אדם שכותב ככה עושה מעשים כאלה? מדובר במורכבות שילדים לא תמיד מסוגלים להכיל. יש גם הטוענים שהוצאת הספרים מהמדפים שלנו היא דרך להעביר מסר בלתי מתפשר לגבי חומרת המעשים, הן כהרתעה כלפי אחרים והן כלפי עצמנו (כבר אמרו שצעקת "שאבעס" כשרואים רכב נוסע בשבת היא כלפי עצמנו על מנת שלא נתרגל ונתקרר לגבי חומרת חילול שבת). יש גם אנשים שמתמלאים בתחושת גועל למשמע שמו של אדם שעשה מעשים חמורים ואינם מבינים איך אפשר להמשיך ולהחזיק ספרים ששמו מתנוסס עליהם. כל אלה הם שיקולים אישיים וציבוריים שקשה לי לשקול אותם מול התועלת שיש בספריו של חיים ולדר שדור שלם של ילדים גדל עליהם.

כפי שפתחתי, אין לי תשובה ברורה בעניין, אולם אשתף מה שאני עשיתי ומתכוון לעשות. ילדי נחשפו לפרשה כאשר כבר היו גדולים מספיק להכיל מורכבות. נכדי יגיעו לספרים הללו רק בעוד כמה שנים כאשר עד אז יש להניח שהפרשה תשקע וסביר להניח שהם לא ישמעו ולא ידעו את שהתרחש עם מחברם של הספרים הללו. אז אני לא הורדתי את הספרים מהמדף. אילו היו לי ילדים בגילאים אחרים, יתכן שהייתי עושה אחרת. תבחני את הדברים, תשקלי ותחליטי. האם בטוח שתחליטי נכון? אין וודאות, ומסתבר שנשים אחרות תקבלנה החלטה אחרת משלך וזה בסר גמור. אך זה המקום שלך והאחריות שלך לחשוב ולהחליט עבורך ועבור ילדייך.

שיהיה לך המון נחת מהילדים, ותזכרי שעם כל החשיבות של הנושא המדובר, לא מדובר בנושא אקוטי, ולא על זה ייפול או יקום חינוכו של ילד. העובדה שיש להם אמא אכפתית וחושבת היא נכס עבורם, והדרך בה יגדלו תושפע הרבה יותר מהאיכויות שאת מביאה אתך מאשר מהשאלה שהעלית.

בברכה,

גרשון