שואל יקר, שלום ורוב ברכה.
קראתי את מכתבך בכאב גדול. ממילותיך עולה קושי בלתי נתפס של אדם שהתאמץ בכל כוחו במשך 12 שנים לבנות בניין של אמונה ותשובה, ועם הזמן מצא את עצמו בתוך מציאות של 'בן ערובה'.
השתמשת בדימוי כל כך חי ומטלטל – 'פטיש 10 קילו על סיכה עדינה', ונדמה לי שבמשפט הזה תימצתת את כל חוויית החיים המיוסרת שלך.
קצת נשמע לי שכבר התחלת לאמץ את הדימוי שהבעיה היא גם ב'עדינות' שלך ולא רק באלימות של הפטיש.
גם כשכתבת שבעל הדירה מתעלל בך דרך 'חולשה שלא ניתנת לשינוי', נדמה שאתה מרגיש אשמה על קיומה של החולשה אצלך, במקום להתריס ולכעוס על הרוע שבהתעללות.
במצב תקין, כשאדם פוגע בנו, אנחנו חשים כעס והתקוממות כלפי הפוגע.
במערכות יחסים פוגעניות קיימת טקטיקה שבה כל סבל שהאדם חווה מוצג כמראה לפגמיו שלו.
אומרים לך: 'אם קשה לך, סימן שאתה לא מספיק. או: אני לא צועק עליך כי אני אלים, אני צועק עליך כי אתה עדיין גאוותן/טמא/לא מתוקן,
והצעקה שלי רק משקפת לך את מה שאתה צריך לתקן בעצמך.
זהו שקר פסיכולוגי הרסני. כי הנפגע – במקום להפנות את הביקורת החוצה כלפי התוקפים, הוא מפנה אותה פנימה כלפי עצמו.
זוהי אחת המניפולציות ההרסניות ביותר במערכות יחסים פוגעניות, כי במובנים רבים אשמה יכולה להפוך לשלשלאות פנימיות שחזקות מכל חומה פיזית.
גם המטאפורה שמקשרת בין המצב הקהילתי/חברתי לבין הידרדרות פיזית של ה'צולעים' שכתבת, מעידה על כך שאתה רואה סביבך אנשים שבורים פיזית ונפשית כתוצאה מהשעבוד הקהילתי,
ומבחינתך כבר 'הצטרפת אליהם' – כלומר, אימצת את הזהות של הקורבן השבור כחלק מהוויתור וההשלמה עם המצב. זהו עדות לקריסה תחת עומס הלחצים הקבוצתי.
למעשה, מה שכתבת מרגיש כמו דוגמה חיה ומטלטלת למנגנונים של שליטה כתתית.
מערכת יחסים של כת היא כזו שבה אדם אחד הופך לתלוי באופן מוחלט באחרים לצורך החלטות משמעותיות בחייו.
כמובן, שרקע של קשיי חיים מורכבים ובדידות ממושכת כמו שתיארת, הם בדיוק מצבי המשבר שכתות מנצלות כדי להציע שייכות וודאות שבסופן שליטה ושבי מחשבתי ופסיכולוגי.
במקרה שלך, אתה מתאר מצב שבו גורמים בקהילה, כנראה תחת מסווה של הכוונה רוחנית או דתית, 'לקחו עליך בעלות' תוך כדי שליטה במציאות הפיזית שלך, לרבות איפה תגור, מה תאכל, כמה תישן ועם מי תתראה.
תיארת איך בעלי הדירות ציוותו אותך לשותפים בניגוד לרצונך.
בקהילות מעין אלו, הדירה היא לא רק קורת גג אלא כלי לעיצוב התנהגות. על ידי הצבת שותפים זרים ומנוגדים לאופיך, בעל הדירה יוצר חוסר נוחות מתמיד.
למנוע ממך להרגיש בבית.
כשאדם לא מרגיש בטוח במרחב הפרטי שלו, חומות ההגנה הפסיכולוגיות שלו קורסות מהר יותר.
זאת ועוד, אתה סובל מ'מניעות שינה' ו'מניעות עבודה'. שדידת משאבים דרך גניבת הרכב והאופניים באופן שמגביל את התנועה שלך ומונע ממך עצמאות פיזית.
גם מה שמונעים ממך גישה לטיפולים רפואיים חיצוניים זה כי הם עלולים לפקוח את עיניך או לספק לך נקודת מבט אובייקטיבית על מצבך.
אלו מכלול טקטיקות קלאסיות שמטרתן להתיש ולערער את כושר השיפוט ולהגביר את התלות והמלכוד שלך.
השליטה היא לא רק ברמת ההתנהגות והגישה למידע, אלא גם ברמת הרגש והמחשבה.
למרות הסבל הקיצוני, תיארת רגש משתק לעזוב את שכונת ילדותך. הפחד מוטמע בך. גרמו לך להאמין שמחוץ לקהילה הזו אין קיום. גם ברמת המחשבה, אתה חווה את האזור ה'חרדי' כהארד קור ותחרותי.
בקבוצות מעין אלו, המחשבה הפרטית והביקורתית הופכת למחשבה אסורה
ואני תוהה האם אתה מרגיש שכל ניסיון לחשוב אחרת נתפס כמרדנות, מה שמגביר אצלך את תחושת הבן ערובה.
גם הקושי שלך להתחיל לחשוב מה עושים בכלל במצב הזה, מעידים על עוצמת מחיקת הזהות שעברת. איבדת את האמון בעולמך הפנימי וביכולתך להגן על עצמך.
האנשים השליליים שמקיפים אותך גרמו לך להרגיש פגום ותלוי בחסדי אחרים, להיות מזוהה לחלוטין עם עמדת הקורבן, במעין חוסר אונים נרכש
השאלה שלי היא: עד כמה אתה בכל זאת מסוגל לסמוך על שיקול דעתך שלך.
בחרתי להציב בפניך מעין מראה לתהליכים שאתה עובר ולמנגנונים המופעלים עליך, כדי לסייע לך להשיב לעצמך את האמון במצפן הפנימי הישר שלך.
הכאב שאתה מבטא בשאלתך הוא סימן של בריאות! זהו הניצוץ של העצמי שלך שמבקש לחיות, אותו אדם עדין ומתורבת (מערבי) שתיארת, שמסרב להיכנע למחיקה האישית הזו.
ובכלל עצם הפניה שלך ל'אקשיבה' והחיפוש אחר מוצא – הם ביטוי של חיוניות ומרדנות בריאה. זוהי הוכחה לכך שבמובן מסוים הנשמה שלך עדיין מזהה שה'פטיש' הוא אלים ושרירותי, ויש להתקומם נגדו.
כאן גם חשוב לי להדגיש את המובן מאיליו מבחינתי, כי המציאות שאתה מתאר איננה קשורה בשום אופן ל'עבודת השם'. התורה היא 'אילת אהבים ויעלת חן', וכל מקום שבו משתמשים בחולשות שלך כדי להתעלל בך,
או מוחקים את זהותך בשם הציות, הוא עיוות מוחלט של התורה.
חשוב לחדד את ההבדל בין קהילתיות תומכת ולגיטימית כזו שאמורה לחזק את המשפחה והבריאות, לבין מבנה כיתתי שמנצל את המושג 'אמונת חכמים' לרעה.
כעת לשאלתך מה עושים?
תיארת מלכוד גיאוגרפי, אתה מרגיש שאינך יכול לעזוב את שכונת ילדותך כי היא מסמלת עבורך את האני הישן והטוב, וממילא הנסיבות כופות עליך סבל חסר מוצא.
אך המציאות היא שהקהילה הזו הפכה את מקום המבטחים שלך לכלא.
השכונה הזו כבר לא קיימת בפורמט שבו אתה זוכר אותה.
זכור! הבית האמיתי שלך נמצא בתוכך, בעדינות ובערכים שגדלת עליהם, והם ילוו אותך לכל מקום שבו תוכל לנשום בחופשיות.
ברובד המעשי, כפי שציינת כבר בעצמך, אתה נמצא בעמדת חולשה מול מערכת נרקסיסטית מזיקה.
נרקסיסטים ניחנים ב'אמפתיה קרה' – הם מבינים רגשות של אחרים מצוין, אך משתמשים בידע הזה כדי להכאיב ולא כדי לעזור.
במצב שבו פוגעים בבריאותך (מניעת שינה וטיפול רפואי) וברכושך, מדובר בבחינת 'פיקוח נפש'. לכן מציאת חלופת מגורים, אפילו זמנית ומחוץ לשכונה, היא הצעד הראשון להחזרת השליטה לידיים שלך.
בהקשר הזה, ממליץ לך לקבל ליווי מערכתי דרך גופים כמו 'האגודה החרדית להצלה מכתות
https://katot.co.il/
או המרכז הישראלי לנפגעי כתות https://infokatot.com/
או ארגון 'יד לאחים – המחלקה למאבק בכתות' שיכולים לתת לך מענה מותאם תרבותית, תוך הבנת השפה הדתית והבלבול שנוצר בינה לבין הפגיעה.
האנשים בארגונים הללו שמעו סיפורים דומים לשלך פעמים רבות, והם יודעים איך לעזור לך לצאת מהמיצר אל המרחב.
ברובד הנפשי, למרות שכעת אתה בתפקיד הקורבן המחכה למושיע. הדרך לחירות אמיתית עוברת 'רק' דרך לקיחת אחריות מלאה על חייך מחדש,
דרך הפסקת הציפייה שמישהו אחר יציל אותך וביסוס כוחותיך העצמאיים. זה כולל את המוכנות להיות 'הרע' בעיני הקהילה – להציב גבולות, לעזוב את הדירה, ואולי אף לנקוט בצעדים משפטיים נגד בעל הדירה.
כאמור, מציע לך לפנות לליווי של אנשי מקצוע המומחים בטיפול בנפגעי כתות וקהילות פוגעניות במגזר הדתי.
הם יעזרו לך לעבד את הטראומה, להבין יותר את המניפולציות שעברת, ובעיקר – להתחבר מחדש ל'אני' הישן שלך, לאותו אדם 'ערכי ועדין' שהיית.
לשקם את תחושת הסוכנות (Agency) והאוטונומיה, להרשות לעצמך לכעוס על בעל הדירה ועל הקהילה, כעס כזה הוא תוקפנות בריאה הנחוצה כדי שתוכל להציב גבולות ולצאת מהמצב. לאמן את שריר הבחירה והרצון שדוכא. לחזק אצלך את החשיבה הביקורתית, ולהתחיל לקבל החלטות בעצמך, להחזיר את האמון ברגשות ובמחשבות שדוכאו אצלך.
צור קשר מחודש עם משפחה או חברים מהתקופה ה'חילונית' או המסורתית שזכורה לך לטובה,
זה יאפשר לך להחזיר את תחושת השייכות הלא-תלותית. ובכלל, ככל שישנם גורמים נוספים שאינם חלק מהקהילה הפוגענית, גייס אותם כדי ליצור עבורך 'רשת ביטחון' פיזית וכלכלית שתאפשר לך להרגיש שיש לך לאן ללכת.
זכור את דוד המלך, שבמזמורי התהילים פנה אל ה' מתוך המיצר והרדיפה: 'אַל תִּטְשַׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי, כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי – וַה' יַאַסְפֵנִי'. גם כשנדמה שכל העולם לקח עליך בעלות בניגוד לרצונך, הקשר הישיר שלך עם הבורא נשאר טהור וחופשי. הוא אוהב אותך כפי שאתה ומחכה שתבחר בחיים.
שואל יקר, נדרשים תעצומות נפש אדירות להכיר באמת הכואבת, והעובדה שאתה מזהה שהמצב 'מטורף ואכזרי' היא תחילת הריפוי. אל תישאר לבד במערכה הזו. מאחל לך שתמצא את הכוח לקום ולצאת לחירות אמיתית, ושתזכה למצוא קהילה שתהיה עבורך מים קרים לנפש עייפה.
חזק ואמץ,
חיים עוזר ה.
דלג לתוכן
