דלג לתוכן
למה כאשר המדינה קבעה את יום כז׳ ניסן ליום הזיכרון לשואה ולגבורה היהדות החרדית התקוממה וטענה בלהט שלא ראוי לקבוע יום כזה בחודש ניסן שכולו שמחה
לעומת זאת כאשר נדרשים אנו לא להסתפר ולהתגלח ולא לשמוע מוזיקה בימים שבין שביעי של פסח לר״ח אייר בגלל האבילות על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא אף אחד לא מהין לבטל את המנהג הזה בטענה שחודש ניסן הוא חודש שכולו שמחה? (אע״פ שישדעות אחרות בקשר לימי האבלות על פטירת תלמידי רבי עקיבא)
אשמח למענה מהיר
בברכה נטע (גבר)
שואל נכבד מאד.
רגישותך לחשיבות זיכרון השואה ראויה לציון. מאורע כל כך טראומתי וקטסטרופלי הכולל השמדת ששה מיליון מבני עמנו, אסור לשכוח אותו מלבנו. בהקשר זה מתאימים דברי הרמב”ם בספר המצוות (עשה קפט) שכתב על מצוות מחיית עמלק: “שציוונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להילחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תיחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן”. כלומר, על מעשיו הרעים של עמלק, לא חל ‘חוק ההתיישנות’, אלא להפך. עלינו לעורר את השנאה שלנו כלפיו.
לזכירת השואה והפקת הלקחים הגלומים בה, ישנם אפשרויות שונות ומגוונות. יש מי שיקים ארגון של אמירת ‘קדיש’ על כל אותם שנספו ואין מי שיאמר עליהם קדיש; יש מי שייסד ארגון לימוד משניות לזכר הקדושים; ועוד כהנה וכהנה.
הרבנות הראשית כבר משנת תש”ח, סמוך להקמת המדינה, התלבטה מהו היום הראוי לקבוע בו אבלות לזכר מאורעות השואה. היו שרצו להציע את יום הכפורים, שהוא יום צום כללי בלאו הכי, היו שחשבו על תשעה באב כיום ראוי לכך, כחלק מהקינות הכלליות על חורבן האומה.
אך מועצת הרבנות, והרב הרצוג בראשם, החליטו בשנת תש”ט על יום עשרה בטבת, שבו התחיל החורבן, כיום שבו יזכירו את השואה ובו ישדרו בכלי התקשורת תכנית אזכרה, ובכל הארץ יערכו טקסי זיכרון.
אחת מהסיבות היתה עקב כך שתענית זו הינה קצרה יחסית, ואין מאורע עצוב אחר שעלול להאפיל על האבלות הזו. בניגוד לתשעה באב ויום הכפורים. בנוסף, שילוחים רבים למחנות ההשמדה התרחשו בסמוך לעשרה בטבת.
אך החילונים לא התייחסו לתאריך שקבעה הרבנות, וכבר באותה שנה התנהלו דיונים בכנסת על יום חליפי. אנשי השמאל [בעיקר משורות הפרטיזנים ומורדי הגטאות, כמו אבא קובנר ודוד רמז] לא הסכימו שייערך יום זיכרון לשואה, בלא שתונצח הגבורה במקביל. משכך, הם הציעו את ערב פסח [יג ניסן!] כיום זיכרון לאומי לשואה. בעקבות כך שהמרד המפורסם של גטו ורשה התחיל באותו היום. נציגי המזרחי שהיו בדיון הצליחו בקושי להזיז את התאריך לימים של אחרי פסח.
כך שיום זה תחילת קביעתו בחטא. קרי, בהתעלמות מהממסד הרבני שאכן קבע יום להנצחת הנספים.
משכך הביקורת על יום זה אינה נחלת החרדים בלבד. אלא נחלת רבים משומרי המצוות.
החזון איש (אגרת צז) טען באופן כללי נגד קביעת יום צום ואבל, בנימוק שאין בכוחנו לחדש גזרות ותקנות. אך לא נאמרה בדבריו הסתייגות ספציפית על יום השואה.
אין דמיון בין אבלות ימי הספירה שתחילה נאסר רק נישואין, ותקנה זו כבר מובאת בתשובות הגאונים, ואחר כך הוסיפו גם איסור תספורת [ראה בשו”ע (או”ח תצד)], לבין קביעת הספד בחודש ניסן [ראה בשו”ע יו”ד (שצד), ובשו”ע או”ח (תקמז, ה), וראה גם בב”ח (תקפ)].
בהצלחה.
בניהו.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
