יקרה מאוד,

ראשית, מתנצלת על האיחור במענה. שאלתך הדהדה במוחי ובליבי לאורך כל תקופת החגים העמוסה. חשבתי רבות על ההתמודדות דווקא בימים קדושים אלו, ועל התפילות שלך שבטח בוקעות רקיעים.

את מתארת את החוויה והקושי שלך מול הירידה הרוחנית של בעלך, וזה אכן מצב קשה עד מאוד להכלה. כאנשים יראי שמיים, חלק מהשאיפה והחלום שלנו הוא עליה רוחנית משותפת. הרצון העז לבנות יחד בית לא רק ברמה הגשמית, אלא גם בית לה' ולתורתו, בית שמהווה משכן לשכינה וחינוך ילדים לקדושה תוך דוגמא אישית משמעותית.

וכשמשהו בחלום הזה מראה סימני שבירה, כשהפרטנר בעצם לא ממש שם, או היה שם ולפתע איננו, התחושה היא קשה. הזוגיות הרוחנית הופכת לפתע לבדידות גדולה. המציאות החדשה לא מצליחה להתיישב על שום דבר שאנחנו מכירים.

איך אני אמורה להמשיך מפה? למה זה קרה? איך אני מחזירה את הגלגל אחורה? מה נכון לעשות, ומה רק יעורר התנגדות ונסיגה קשים יותר? ומי אמר שזה נגמר בזה? ואולי יום אחד הוא יחצה את הקווים לגמרי…??

כל השאלות והמחשבות האלו מעוררות בהלה גדולה.

בהלה טבעית, ובריאה, ונורמלית מאוד.

בהלה שנשים רבות חוות במהלך שנות נישואיהן.

את הדינמיקה הזוגית אנחנו עוד מכירות. קצת רבים לפעמים, יש חוסר הסכמה, לומדים לדבר, מתפייסים, לומדים להמשיך ולצלוח משברים.

אבל באיזשהו מקום יש ציפיה שהחלק הרוחני לפחות ישאר יציב. שיהווה עוגן בטוח.

והוא לא.

כי רמה רוחנית, כמו שדווקא את יודעת כחוזרת בתשובה, היא דבר דינמי ומשתנה. את חווית כנראה בעיקר עליות, אך יש גם ירידות, וירידות תלולות לעיתים. מערכת היחסים של האדם עם אלוקיו היא אולי מערכת היחסים האינטימית ביותר שיש. היא משולה ליחסי הורה-ילד מלך-עבד, וגבר-אישה.

אני בטוחה שבכל אחת ממערכות היחסים האלו שלך (אם נוציא את העבדות מהמשוואה…) חווית אתגר. בילדותך ובהתבגרותך מול הורייך ובנישואייך מול בעלך. ואת יודעת שגם ילדים להורים המקסימים והאוהבים ביותר שיש חווים התבגרות – רצון לעצמאות, שחרור התלות מההורים ואף מרידה בהם כדי לגבש זהות אישית בוגרת.

וזה, ככל הניתן לשער, התהליך אותו עובר בעלך.

גם הוא חווה כעת שלב מסוים של התבגרות ופיתוח נפרדות, אך לא מול הוריו ולא מולך. הוא חווה כעת את משבר ההתבגרות החשוב והמשמעותי מכולם. את ההתבגרות שלו מול אלוקיו.

הוא חווה כעת את התהיה, את החיפוש, או בקיצור – את גיל ההתבגרות הרוחני. וכמו שזכור לך כנראה מימי נעורייך, זהו תהליך אישי אשר אין לאף אחד מקום בו. תפקיד הסביבה הבוגרת (הורים כשזה בגילאי העשרה, ואת במקרה זה) היא להוות עוגן בטוח עבור הזולת. להיות שם בשבילו. להאמין בו וביכולותיו, ולא לשדר בהלה.

אין לאף חד מושג לאן כל זה יוביל, אבל כשאת כותבת בחיבה על בעלך שהוא אדם טוב, כשאת רואה בו את הטוב ומציינת שהוא מניח תפילין כל יום, כשאת מתפללת עליו וכל כך רוצה את טובתו, את עושה בדיוק את מה שאת יכולה וצריכה לעשות. מהווה לו בית חם ויציב שמאפשר את ההתבגרות הזו. שתומך בה. ומגדילה את הסיכויים שיעבור אותה בשלום ויחזור להיות הגבר אותו הכרת, ואף יותר מזה.

אין לי מה לומר לך אלא את המילים הבנאליות "המשיכי כך". המשיכי להאמין בו ולחפש בו את הטוב. תראי רק את המצוות אותן הוא שומר, ותעריכי אותו על כך. הוא עובר תקופה קשה, וכל מצווה אותה הוא מקיים ראויה להערכה ולכבוד. אני בטוחה שכשתחפשי תראי פתאום עוד ועוד מהם.

נסי בכל כוחך לעצום עיניים מול המצוות שלא מקוימות כרגע. בלי בהלה, בלי פחד, פשוט כי את מבינה שזה הסיפור שלו כרגע. שהוא המתמודד, וזה חלק מהמערכת שלו מול אלוקיו. בלי שום קשר אלייך. שהתערבות מצידך יכולה לגרור את המערכת הזוגית שלכם למקום לא טוב ולא נכון, וחבל בשעת משבר כזו להוסיף התמודדות נוספת. תני לו את הבית כמקום חם ומכיל. לא כעוד זירה. הוא צריך את כל כוחות נפשו כרגע…

וכמובן יקירה, המשיכי להתפלל. לתפילות על רוחניות יש מקום מיוחד בשמיים, בטח כשהן באות מלב חם ואוהב כל כך. לב שאוהב את ה', אוהב את בן הזוג, ורק מייחל לשלום ואהבה אף בין שניהם.

קבלי חיבוק גדול ממני,

תרצה

[email protected]