שלום לך שואלת יקרה.

אני כל כך שמחה בשבילך שמצאת את המקום לחלוק את כל הקושי הזה. אני רואה מה גילך ומבינה שאת נושאת איתך את הסודות והאשמה וההסתרה כבר הרבה מאוד זמן. מעריכה מאוד את האומץ שלך לכתוב את הדברים בצורה מכובדת אך ברורה.

אני קוראת פה סיפור לא פשוט בכלל שיש לו כמה היבטים. היבט אחד הוא הצד שלה- מה היא עשתה בתהליך שלה בתוך עולם התשובה דרך התמודדות עם הנטיות שלה לאורך כל הדרך ועד היום. ויש את ההיבט שלך של מה שאת חווית. הפגיעה שאת מתארת היא פגיעה לכל דבר. פגיעה פיזית, פגיעה נפשית, פגיעה. יש היבט נוסף שהוא ההיבט המשפחתי של איך משתפים את המשפחה שלך בסיפור האמיתי של הנערה שהם פתחו בפניה את ביתם ושל הנזק שהיא גרמה לך.

אנסה לעבור איתך על ההיבטים השונים כדי לעזור לך לתת לעצמך מושגים טובים יותר על החוויה שלך. מתוכם תוכלי לגזור המלצות מעשיות כראות עינייך.

מהצד שלה, אני מאמינה שהקשר שאת מתארת נבע מהצורך של אותה בחורה ומהתסכול שלה. מחוסר היכולת למצא לעצמה מענה נכון בסביבה שלה. יש מושג כזה של נטיות לצד כזה או אחר אבל הרבה מאוד מהאנשים והנשים שמתמודדים עם זה, נמצאים על רצף. בקצה אחד נמצאים אלו שלא צריכים להתמודד עם הסוגיה הזו כלל, על הרצף נמצאים הרבה מאוד אנשם ונשים- שחלקם מודעים לזה וחלקם לא. הם מי שצריכים אך יכולים להתמודד עם זה ו"לבחור". ובקצה השני נמצאים אלו שיש שאלה גדולה לגבי מידת הבחירה שלהם. האנשים והנשים האלו נמצאים בדיסוננס מתמיד מול ההלכה. חלקם מצליחים להתמודד וחלקם לא. והבחורה שאת מספרת עליה לא הצליחה. תיארת קושי שלה גם בכיתות נמוכות יותר שאז אחותך התחילה להתרחק ממנה ואני משערת שהביטויים שתיארת- תיסבוכים וכדומה, היו חלק מההתמודדות שלה כבר אז. את זה אני מסבירה לך כדי שתביני שלך אין חלק במה שהתפתח בינכם. או לפחות לא משהו שמהווה דפוס התנהגות אשר מצביע על קושי מסויים.

כיתה ה' סמינר היא כיתה שבה כבר באמת יש יותר דעת ויכולת לבחון דברים. ואת כנראה באמת היית תמימה במיוחד והיא כנראה באמת היתה פחות חזקה ממה שהייתו רוצות ופחות מודעת להשלכות החמורות שיקרו לך מכל הקשר הזה. יכול להיות ש"הבידוד" שהיא עשתה לך לא היה מכוון דווקא לכיוון של מגע ואז הדברים קרו ויצאו משליטה. כך או אחרת אלו הדברים שקרו. ואת הייתי הכי אמיצה שאפשר לדמיין ופשוט ביקשת ממנה להפסיק! שזה מדהים אותי שהצלחת! יכול להיות שהמהלך הזה איפס אותה והיא הבינה שהיא צריכה ללכת לכיוון אחר ובאמת הכיוון של החתונה היה הכיוון שהציל. הציל אותך מהתמשכות הפגיעה.

אני לא יודעת מה הביטוי של האישיות שלה בחיי הנישואים ובחיי האישות שלה. ויכול מאוד להיות שזה שאין לה ילדים הוא מסיבות אחרות- מודעות או לא מודעות שלה! לא שלך!

ועכשיו ברשותך אני עוברת ממנה אלייך. את התנהגת בסדר גמור לאורך כל הדרך. את לא אשמה בשום דבר שקרה פה. את לא רמזת לה או נתת לה הרגשה שזה בסדר כי היית תמימה מידי להבין לאן זה מתפתח. ויותר מזה, גם אם לא היית תמימה את חווית את זה כפגיעה וביקשת להפסיק. את עשית את הדבר הנכון עבורך. ועשית אותו הכי נכון ואמיץ שאפשר.

אני מצרפת לך את המאמר שכתבה פסיכולוגית שהיא גם חברה ומסביר בצורה הכי מדוייקת ונקיה מה הפגיעה עושה ואיך היא מרגישה. אצטט לך רק כמה משפטים כדי שתוכלי לתת מילים לשאלה של למה לא עצרת את זה קודם או למה לא סיפרת?

" …וכשעומדים מול מציאות כואבת, הרצון הטבעי הוא להעלים את זה, לגרום לזה שזה לא יהיה, או לכל הפחות להעמיד פנים שזה לא קרה. במקביל, ההקפדה על שיח ושפה "נקיה" או צנועה מסמנת, מטבע הדברים, אזורים שלמים בהוויה ובחוויה שאמורים להישאר מחוץ לשיח. זה הוא בעצם בלבול בין השפה – האופן שבו מעבירים אינפורמציה, לבין התוכן – האינפורמציה עצמה שצריכה להיות מועברת. ונוצרת תחושה שאם מילים או מושגים מסוימים לא אמורים להופיע בשיח, גם התוכן, או מה שהמלים האלה מבטאות אמור להיות לא מדובר, לא מבוטא, שָׁתוּק"

זאת אומרת, עצם ההכרה שלך בזה שנחצה גבול דרש ממך להכיר בגבול שלא מדברים עליו מפורשות. עצם זה שאין מספיק שיח מילולי וביטויים ביום יום לאופן שבו הפגיעה מתרחשת, מייצר קושי להכיר בה ובטח שמייצר קושי לדבר אותה ולספר עליה לאנשים אחרים. ואת הקושי הזה את כבר עברת. כתבת שהבנת את הפגיעה וכתבת שעצרת את זה. ואת אולי צריכה לעבור אותו שוב…

ועוד, עכשיו את מתמודדת עם אשמה…אשמה על זה שלה אין ילדים, אשמה על זה שאת לא סולחת, אשמה על זה שאת אינך נשואה עדיין, אשמה על זה שלא זיהית, שלא עצרת בזמן… מטען כבד מאוד.

ואני כאן כדי לכתוב לך שוב שאת לא אשמה. סליחה למי שפגעה בך היא לא דבר קל. הפגיעה אינה מעשה חד פעמי. היא משא כבד שאת נושאת לבד והסליחה היא בקשה גדולה מאוד. ואולי כדאי שתתחילי מסליחה לעצמך… על זה שלא קלטת, על זה שלא הקדמת לעצור, על זה שאפשרת, על כל מה שעובר לך בראש כשאת חושבת על החלק שלך בסיפור. את לא אשמה. את יכולה להתחיל לנסות לסלוח לעצמך.

את תהליך הסליחה אני מאוד ממליצה לך לעשות מול מטפלת מוסמכת לטיפול בטראומה. אולי כרגע נשמע לך שטראומה היא מילה גדולה אבל התיאורים שאת מתארת על החלחלה שאוחזת בך למשמע שמה לא מותירים ספק, יש שם טראומה. והטראומה היא לא רק עניין של הנפש היא גם עניין של הגוף. וזה שאת לא מתחתנת אולי קשור לזה שהגוף לך זוכר ולא רוצה מעורבות של אנשים נוספים במרחב שלו…

את נשמעת לי בחורה אמיצה שתצליח לעבור תהליך טיפולי טוב ואולי בסופו תחליטי לסלוח גם לה. אבל את עוד לא שם.

לפני שאני אסיים אני רוצה לומר לגבי הנושא של שיתוף. המשפחה שלך נשמעת לי משפחה טובה שתתמוך בך אם וכאשר תחליטי לשתף אותם. שיתוף והכרה יכולים להיות חלק משמעותי מאוד בריפוי ובהחלמה. זה מפחיד! מאוד! אבל זה יכול להיות השער הראשון בו תעברי ותקבלי את ההרגשה שאוהבים אותך למרות הכל. שמקבלים אותך ושמגינים עלייך.

אני מאחלת לך המון הצלחה במסע שאת הולכת לעבור. אני מאמינה בכל ליבי שתצאי ממנו גדולה יותר ושלמה יותר.

שלך

נועם