דלג לתוכן
שלום רב.
[סליחה מראש על השאלה הארוכה]
ב"ה אני נשוי לאישה מדהימה מכל הבחינות, ואני רואה מיום ליום יותר ויותר איך שהיא כ"כ מתאימה לי מכל הבחינות!!
אולם יש בעיה אחת, שאינני בטוח אם זו בעיה שלי או שלה. מה שברור זה שברגע שלאחד מאיתנו יש בעיה – זו בעיה של שנינו, שאנחנו צריכים לעבוד עליה יחד.
אשתי היא לא טיפוס חברותי ולא חברתי. היא מסוגלת להתחבר לאנשים בלי בעיה, אבל לא מעניין אותה החברה בכלל, והיא לא נהנית סתם להתחבר לאנשים, למרות שהיא יכולה בלי שום בעיה (היא מסכימה עם זה שהיא יכולה).
עד כאן אין שום בעיה. הגיוני בהחלט שאדם לא מעוניין להתחבר סתם עם אנשים, הוא מחפש את האיכותיים שבהם, או שלוקח לו יותר זמן להתחבר לאנשים, או כל הסבר בריא אחר.
ברם, מחמת כמה סיבות חשובות, אנו חושבים על מעבר למקום מגורים אחר, מקום די רחוק ממשפחתה וחברותיה, ואני בטוח ששם היא תצטרך להתחבר לנשים בכדי שהמרחק ממשפחתה וחברותיה לא יעיק עליה. היא לא בטוחה בזה, והיא לא מוכנה לחשוב על הרעיון של התחברות לנשים אחרות. היא טוענת שיש לה חברות ממקומות אחרים, והיא לא צריכה חברות הנמצאות לידה. מספיק לה הקשר בטלפון.
יש כאן שני בעיות: א', בעיה טכנית – שהמרחק יעיק עליה, וחבל שהיא לא תיהנה במקום המגורים החדש, ואולי אפילו תסבול, עד כדי שנאלץ לחזור למקומנו, מה שימנע אותנו מהמעלות של המקום החדש. ב', בעיה שורשית – אני חושב שאדם נורמלי אמור להתחבר לאנשים הנמצאים בסביבתו. נכון, הגיוני בהחלט שאדם שקט יותר או מופנם יותר יתחבר פחות לאנשים, הן בעוצמת ההתחברות והן בכמות החברים אליהם הוא מתחבר, אבל לא להתחבר בכלל??? זה נשמע לי הזוי, לא בריא, ולא נורמלי (אין כוונתי "לא נורמלי" מבחינה יחסית לשאר האנשים בעולם, כיון שבימינו, עם התפתחות המדיה החברתית, כבר הרבה יותר קשה למצוא מישהו שיודע באמת לפתח קשר בריא עם אנשים, כוונתי היא "לא נורמלי" מבחינת הטבע האנושי שטבע ה' בבריאה, שאדם צריך חברה, במידה זו או אחרת [אני חושב שככה גם משמע מהרמב"ם (רפ"ו מהל' דעות), למרות שלא כתב זאת בפירוש]).
כשדיברנו על זה, הבאנו דוגמה של אדם המגיע למקום עבודתו, ולמרות שהוא עובד שם כבר חודשים ארוכים, הוא לא מתקשר עם אף אחד סביבו מלבד קשר טכני קר (כגון: בוקר טוב, ערב טוב, וכדו'). לדעתי מדובר במצב לא בריא, לדעתה מדובר בדבר הגיוני ובריא בהחלט, כל עוד יש לו חברים ממקומות אחרים. אני אמנם מסכים שכשיש לאדם חברים ממקומות אחרים לא מוכרח להיות שהוא יפתח קשר עמוק עם מי שנמצא בסביבתו, היות ואת הצורך של קשר עמוק עם חבר (שזה סוג שונה מקשר עמוק עם בן/בת זוג) הוא כבר מילא, אבל בכל אופן לפתח מינימום מסוים של קשר עם סביבתו (יותר מאשר קשר טכני קר), אני חושב שזה דבר בסיסי ביותר. כמו"כ יתכן שיש אדם שלא נצרך לקשר עמוק עם חבר, אבל אני בטוח שקשר מינימלי עם חבר הוא דבר בסיסי בטבעו של אדם.
יתכן בהחלט שאני טועה, אבל אשמח לדעת למה אני טועה. היא לא הצליחה להסביר לי למה אני טועה, ואילו אני חושב שהצלחתי להסביר לה למה אני חושב שאני צודק. לדעתי, היות וטבע האדם הוא להצטרך לחברה במידה מסוימת, ממילא ברגע שהוא לא מתקשר עם סביבתו, הוא פועל נגד טבעו. וזה לא בריא. כמובן שיש מקומות בהם האדם אמור לעשות דברים נגד טבעו, אבל את זה התורה מלמדת אותנו, מתי ואיך. בכל דבר אחר שהאדם פועל נגד טבעו – הרי זה לחלוטין לא בריא.
בשורה התחתונה שאלתי נחלקת לשניים: א'. על הצד שאני טועה, אשמח לדעת למה אני טועה, ואני בטוח שזה יפתור את הבעיה. ב'. אם אני לא טועה ואשתי כן טועה (כי יתכן ששנינו צודקים, ואשמח לדעת למה אשתי צודקת), הרי יוצא שאשתי בעצם מתנהגת בצורה לא בריאה. וא"כ מה בעצם אני עושה עם זה? האם עלי להעביר לה את המסר הזה או להניח לזה. אם עלי להעביר את המסר, איך אני עושה את זה בצורה הטובה ביותר, ושהיא תפנים את זה ותפעל על פי זה?
תודה רבה!
