שלום לך

שאלתך הקצרה היא בגדר ‘מועט המחזיק את המרובה’ . היא יושבת על כל כך הרבה ‘הנחות יסוד’ ערכיות ותרבותיות  ראשוניות  הגלומות בתוך השאלה, שזר כמעט לא יבין את שפתה ויתהה לעצמו: וכי אסור לעבוד? הרי אדם לעמל יולד, וגם חובה הלכתית מוטלת על הבעל לפרנס את אשתו? ואם עבודה, לא רק שמותרת היא, אלא גם הכרחית, וכי ניתן לעבוד מבלי ללמוד תחילה ולקבל הכשרה מתאימה לעבודה? הרי אין כמעט מקצוע שאיננו דורש הכשרה כלשהיא, וככל שמדובר בעיסוק הדורש מומחיות הרי שתקופת ההכשרה מתרחבת, ויש שהיא דורשת גם ידע עיוני ואקדמי.

לפיכך- אנסח את שאלתך בצורה אחרת, מתוך תפילה שאצליח לדייק ולרדת לסוף כוונתך הגלומה בשאלה. אתה תוהה, אם אכן סדר העולם  שאדם בשלב בוגר של חייו, כאשר הוא עומד על דעתו, נדרש לעבוד ולפרנס את משפחתו, ועובדה מוכחת היא, כפי שציינת אף אתה בשאלתך, שאף המסגרות החינוכיות של הבנות פועלות ברוח זו, להתכונן לקראת עבודה ופרנסת המשפחה, מדוע הציבור החרדי רואה לכאורה בשלילה את ההכנה לחיי המעשה של הצעיר החרדי?

אך התבוננות מדוייקת יותר תוכיח לנו כי החינוך החרדי לא רואה בשלילה גורפת עבודה ולימודים לקראתם, ככל שאלו לא מסיתים את הצעיר מדרכו בעבודת ה’, והוא מצליח לצאת מהחממה המוגנת של הישיבה  תוך שהוא לוקח עימו את בית המדרש ומשכיל לשלבם בחיי היום יום. אחוז גבוה מאד מן הצעירים החרדים אף יעשו זאת לאחר נישואיהם, כאשר ידרשו ליטול שכם בפרנסת המשפחה.

נכון אם כך יותר לדייק ולומר כי  הערך המכונן העומד בתשתית החינוך החרדי הוא לימוד התורה והדאגה להמשכיותה כבסיס לקיומו של עם ישראל. כאשר הנך מאדיר ערך אחד על פני אחר, מטבע הדברים, כל יתר הערכים, החשובים אף הם, מקבלים עדיפות משנית, באופן שעשוי להשתמע מכך כי העיסוק בכל יתר הדברים הינו פחות ערך או שלילי. גם ספורטאי שחפץ להצטיין ולהגיע ביום מן הימים לניצחונות בתחרויות אולימפיות, מנהל מגיל צעיר אורח חיים המשועבד כולו לפיתוח כישוריו הגופניים. הוא מקיים סדר יום תובעני של אימונים, משטר תזונה קפדני מכתיב לו מה מותר ומה אסור לו לאכול, וכל יתר העיסוקים בהם משתעשעים בני גילו, גם אם אלו דברים חשובים כשלעצמם (כמו הלימודים בבית הספר, ובמקרי קיצון אפילו הצבא לעיתים ‘מוותר’ על גיוסם המלא כשאר בני גילם) הרי שהם נדמים כאילו הם שוליים וזניחים.  כחלק מסדר יומו התובעני הוא נדרש לאכול ‘חלבונים’ ולהמעיט בפחמימות. האם נכון שהצעיר הספורטיבי יסיק מכך באופן גורף שאכילת פחמימות היא אסורה? היא שלילית?

בקום המדינה גוייס הצעיר החרדי למשימה היסטורית, שהשפעתה תכתב לדורות על דפי ההיסטוריה. בשעה שהצעיר החילוני התגייס למלחמות ישראל באויבינו מסביב, גדולי הדור הקודם הטילו על הצעיר החרדי משימה לאומית חשובה לא פחות, לשקם את עולם התורה שחרב באירופה. הציבור שומר המצוות היה זעיר בממדיו, והציבור החרדי בתוכו היה מיעוט קטן עוד יותר שהכל צפו לו כליה, תוך דור או שניים. עובדה זו הביאה לכך שגדולי הדור הקודם, בעיניהם הצופיות למרחוק, הטילו על החברה החרדית משימה נעלה וגדולה של הקמת עולם הישיבות מחדש. כך כוננה ‘חברת הלומדים’ שעליה גאוותינו, שהחזירה מחדש את לימוד התורה ומעמדו של תלמיד חכם לערכים שהכל חפצים לחסות בצילם ולהיות חלק מעולמם. דווקא משום שלא היה מי שיישא עימו בנטל התפקיד ההיסטורי, כשסביבו סערה חילוניות מתנכרת, דור שני ושלישי לתנועת ההשכלה שעשתה שמות בעם היהודי של לפני השואה, גויסו כל צעירי החינוך החרדי למשימה ייחודית ומזוקקת של לימוד תורה בלבד, להיות שבט לוי, שרק שוקד על התורה, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים.

גם בנות ישראל גוייסו לאותה ‘מלחמת מצוה’. הן חונכו והוטענו  בכלים ערכיים ומקצועיים שהביאון להתנדב ולשאת בעול הפרנסה, (הגם שלפי ההלכה הבעל צריך לזון את אשתו) כדי שבעליהן יוכלו להתפנות ללימוד תורה בלבד, ללא שום טרדה אחרת מענייני עולם.

בשעת מלחמה, כמו במלחמה, גויסו כל המשאבים הרוחניים והתורניים כדי לתמוך באותה משימה. לפיכך הישיבות של הבנים ובתי הספר של הבנות ראו חובה לעצמם ליטול מעולמה הרחב ועמוק מיני ים של תורה, הלכה ואגדה, רק את כל מה שיחזק את הצעיר והצעירה החרדים במשימה ההיסטורית הכבידה והמאתגרת ששיחרה לפיתחם.

כך קיבלו דברי חז”ל ‘אם אין תורה אין קמח’ את המקום הראשון בסולם העדיפויות החינוכי ואילו אם ‘אין קמח אין תורה’ נדחק לשולי התודעה החינוכית. תורה, ערכה וחובת לימודה קיבלו את מירב תשומת הלב במשאבי הזמן במסגרות החינוכיות וחשיבות של עבודה, פרנסה, לימוד אומנות, וחשיבות דרך ארץ, כולם כולם חובות הלכתיות גם כן, נדחקו לשולי המחנה. כך ערכים כמו “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון’ או “כל האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא, אלא דאפילו תורה אין לו” (יבמות קט’ ב( צומצמו לקרן זויות וקיבלו מעמד נמוך יותר בסדר היום החינוכי.

אך באמת, אין מי שחולק על קיומם של ערכים תורניים רבים נוספים כמו אהבת המלאכה, שנאת הרבנות, והכרה בזכות שהיא חובה לעסוק גם בענייני עולם. כך קבלה המלאכה בתודעתינו מעמד של  ‘הכרח בל יגונה’ (ואתה אף הרחקת לכת והצגת זאת בשאלתך כאילו זה ‘אסור’ ותהית ‘מדוע אסור לעבוד’) בעוד על הפסוק המוסר את דברי ה’ ללבן הארמי בחלום הלילה – הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע. אומרים חז”ל במדרש תנחומא:

“מכאן אנו למדין, שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר: “לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש א”כ לא עמדה לו זכות אבותיו, אלא לשמירת ממונו. את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו. למד שלא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו. לכך נאמר: ומעשה ידיו ברכת )איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו.”

כחברה שחרתה על דגלה את כערך מכונן את נושא לימוד התורה, אנו מודעים לכך  שהתפקיד להצטיין בלימוד התורה’  דרש ודורש מאיתנו מסלול חיים תובעני שבו אתה אמור לשהות בישיבה באופן הדומה למערה של ר’ שמעון בר יוחאי תוך לימוד תורה בלבד מתוך פרישות מעניני עולם, ובכך להכשיר את עצמך להיות ‘כלי מלא תורה’. הדברים נכונים שבעתיים דווקא עבור מי שכן מתעתד לצאת אחר כך לחיי עמל. כיום, כאשר עולם התורה עולה כפורח, אין מי שסבור ש’אסור לעבוד’ או ‘אסור ללמוד’ ולהכשיר עצמך לעבודה וכמו שאמרתי, רבים יעשו בשלב המתאים בחייהם כאשר רק המיעוט המצטיין והאיכותי ביותר  גם יהפוך (להבדיל, כאותו ספורטאי אולימפי) לדמויות הוד חינוכיות ורבניות ששמם יצא לתהילה. יחד עם זאת, כחברה המכירה בחשיבות ובמרכזיות של לימוד התורה, היא מבקשת להכין את כל צעיריה לקראת היציאה לחיים ולמלא את קנקנם דווקא בגיל הצעיר, שבו ניתן בקלות לכתוב בדיו על לוח ליבו החלק של הנער, ולמלא את קנקנו ברוב תורה כדי שיצא מצוייד לדרך החיים.  באופן זה, כאשר תגיע השעה לעבור לשלב ‘החיים האמתיים’, והצעיר ידרש ליטול רחיים על צווארו, ריחיים של הקמת בית ופרנסת המשפחה, הרי שהכלי הגדוש שמלא בתוכו פנימה יוכל להפרות ולהשקות את כל יתר התחומים בהם יעסוק בעזרת ה’ בחייו.

כך, כפי שכתבתי בתחילת דברי, הוא יוכל לקחת את המטען הערכי והרוחני שצבר כצידה לדרך על גבו, ולעשות בו שימוש תמידי מידי יום, גם ימים רבים אחרי שיצא מהחממה של בית המדרש. הדבר יבוא לידי ביטוי בכך שהוא ידע את ה’ בכל דרכיו ויבקש לפעול בעולם המעשה, מתוך מבט של תורה ושאיפה שהיא תהיה תמיד חלק ממנו.

מקווה שתשובתי הניחה את דעתך, והנך מוזמן לפנות שוב בכל עת

ורדית

yvradv@gmail.com

המחזיק את המרובה’ . היא יושבת על כל כך הרבה ‘הנחות יסוד’ ערכיות ותרבותיות ראשוניות הגלומות בתוך השאלה, שזר כמעט לא יבין את שפתה ויתהה לעצמו: וכי אסור לעבוד? הרי אדם לעמל יולד, וגם חובה הלכתית מוטלת על הבעל לפרנס את אשתו? ואם עבודה, לא רק שמותרת היא, אלא גם הכרחית, וכי ניתן לעבוד מבלי ללמוד תחילה ולקבל הכשרה מתאימה לעבודה? הרי אין כמעט מקצוע שאיננו דורש הכשרה כלשהיא, וככל שמדובר בעיסוק הדורש מומחיות הרי שתקופת ההכשרה מתרחבת, ויש שהיא דורשת גם ידע עיוני ואקדמי.

לפיכך- אנסח את שאלתך בצורה אחרת, מתוך תפילה שאצליח לדייק ולרדת לסוף כוונתך הגלומה בשאלה. אתה תוהה, אם אכן סדר העולם שאדם בשלב בוגר של חייו, כאשר הוא עומד על דעתו, נדרש לעבוד ולפרנס את משפחתו, ועובדה מוכחת היא, כפי שציינת אף אתה בשאלתך, שאף המסגרות החינוכיות של הבנות פועלות ברוח זו, להתכונן לקראת עבודה ופרנסת המשפחה, מדוע הציבור החרדי רואה לכאורה בשלילה את ההכנה לחיי המעשה של הצעיר החרדי?

אך התבוננות מדוייקת יותר תוכיח לנו כי החינוך החרדי לא רואה בשלילה גורפת עבודה ולימודים לקראתם, ככל שאלו לא מסיתים את הצעיר מדרכו בעבודת ה’, והוא מצליח לצאת מהחממה המוגנת של הישיבה תוך שהוא לוקח עימו את בית המדרש ומשכיל לשלבם בחיי היום יום. אחוז גבוה מאד מן הצעירים החרדים אף יעשו זאת לאחר נישואיהם, כאשר ידרשו ליטול שכם בפרנסת המשפחה.

נכון אם כך יותר לדייק ולומר כי הערך המכונן העומד בתשתית החינוך החרדי הוא לימוד התורה והדאגה להמשכיותה כבסיס לקיומו של עם ישראל. כאשר הנך מאדיר ערך אחד על פני אחר, מטבע הדברים, כל יתר הערכים, החשובים אף הם, מקבלים עדיפות משנית, באופן שעשוי להשתמע מכך כי העיסוק בכל יתר הדברים הינו פחות ערך או שלילי. גם ספורטאי שחפץ להצטיין ולהגיע ביום מן הימים לניצחונות בתחרויות אולימפיות, מנהל מגיל צעיר אורח חיים המשועבד כולו לפיתוח כישוריו הגופניים. הוא מקיים סדר יום תובעני של אימונים, משטר תזונה קפדני מכתיב לו מה מותר ומה אסור לו לאכול, וכל יתר העיסוקים בהם משתעשעים בני גילו, גם אם אלו דברים חשובים כשלעצמם (כמו הלימודים בבית הספר, ובמקרי קיצון אפילו הצבא לעיתים ‘מוותר’ על גיוסם המלא כשאר בני גילם) הרי שהם נדמים כאילו הם שוליים וזניחים. כחלק מסדר יומו התובעני הוא נדרש לאכול ‘חלבונים’ ולהמעיט בפחמימות. האם נכון שהצעיר הספורטיבי יסיק מכך באופן גורף שאכילת פחמימות היא אסורה? היא שלילית?

בקום המדינה גוייס הצעיר החרדי למשימה היסטורית, שהשפעתה תכתב לדורות על דפי ההיסטוריה. בשעה שהצעיר החילוני התגייס למלחמות ישראל באויבינו מסביב, גדולי הדור הקודם הטילו על הצעיר החרדי משימה לאומית חשובה לא פחות, לשקם את עולם התורה שחרב באירופה. הציבור שומר המצוות היה זעיר בממדיו, והציבור החרדי בתוכו היה מיעוט קטן עוד יותר שהכל צפו לו כליה, תוך דור או שניים. עובדה זו הביאה לכך שגדולי הדור הקודם, בעיניהם הצופיות למרחוק, הטילו על החברה החרדית משימה נעלה וגדולה של הקמת עולם הישיבות מחדש. כך כוננה ‘חברת הלומדים’ שעליה גאוותינו, שהחזירה מחדש את לימוד התורה ומעמדו של תלמיד חכם לערכים שהכל חפצים לחסות בצילם ולהיות חלק מעולמם. דווקא משום שלא היה מי שיישא עימו בנטל התפקיד ההיסטורי, כשסביבו סערה חילוניות מתנכרת, דור שני ושלישי לתנועת ההשכלה שעשתה שמות בעם היהודי של לפני השואה, גויסו כל צעירי החינוך החרדי למשימה ייחודית ומזוקקת של לימוד תורה בלבד, להיות שבט לוי, שרק שוקד על התורה, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים.

גם בנות ישראל גוייסו לאותה ‘מלחמת מצוה’. הן חונכו והוטענו בכלים ערכיים ומקצועיים שהביאון להתנדב ולשאת בעול הפרנסה, (הגם שלפי ההלכה הבעל צריך לזון את אשתו) כדי שבעליהן יוכלו להתפנות ללימוד תורה בלבד, ללא שום טרדה אחרת מענייני עולם.

בשעת מלחמה, כמו במלחמה, גויסו כל המשאבים הרוחניים והתורניים כדי לתמוך באותה משימה. לפיכך הישיבות של הבנים ובתי הספר של הבנות ראו חובה לעצמם ליטול מעולמה הרחב ועמוק מיני ים של תורה, הלכה ואגדה, רק את כל מה שיחזק את הצעיר והצעירה החרדים במשימה ההיסטורית הכבידה והמאתגרת ששיחרה לפיתחם.

כך קיבלו דברי חז”ל ‘אם אין תורה אין קמח’ את המקום הראשון בסולם העדיפויות החינוכי ואילו אם ‘אין קמח אין תורה’ נדחק לשולי התודעה החינוכית. תורה, ערכה וחובת לימודה קיבלו את מירב תשומת הלב במשאבי הזמן במסגרות החינוכיות וחשיבות של עבודה, פרנסה, לימוד אומנות, וחשיבות דרך ארץ, כולם כולם חובות הלכתיות גם כן, נדחקו לשולי המחנה. כך ערכים כמו “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון’ או “כל האומר אין לו אלא תורה אין לו אלא תורה הא נמי פשיטא, אלא דאפילו תורה אין לו” (יבמות קט’ ב( צומצמו לקרן זויות וקיבלו מעמד נמוך יותר בסדר היום החינוכי.

אך באמת, אין מי שחולק על קיומם של ערכים תורניים רבים נוספים כמו אהבת המלאכה, שנאת הרבנות, והכרה בזכות שהיא חובה לעסוק גם בענייני עולם. כך קבלה המלאכה בתודעתינו מעמד של ‘הכרח בל יגונה’ (ואתה אף הרחקת לכת והצגת זאת בשאלתך כאילו זה ‘אסור’ ותהית ‘מדוע אסור לעבוד’) בעוד על הפסוק המוסר את דברי ה’ ללבן הארמי בחלום הלילה – הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע. אומרים חז”ל במדרש תנחומא:

“מכאן אנו למדין, שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר: “לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש א”כ לא עמדה לו זכות אבותיו, אלא לשמירת ממונו. את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש, שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו. למד שלא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו. לכך נאמר: ומעשה ידיו ברכת )איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו, והקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו.”

כחברה שחרתה על דגלה את כערך מכונן את נושא לימוד התורה, אנו מודעים לכך שהתפקיד להצטיין בלימוד התורה’ דרש ודורש מאיתנו מסלול חיים תובעני שבו אתה אמור לשהות בישיבה באופן הדומה למערה של ר’ שמעון בר יוחאי תוך לימוד תורה בלבד מתוך פרישות מעניני עולם, ובכך להכשיר את עצמך להיות ‘כלי מלא תורה’. הדברים נכונים שבעתיים דווקא עבור מי שכן מתעתד לצאת אחר כך לחיי עמל. כיום, כאשר עולם התורה עולה כפורח, אין מי שסבור ש’אסור לעבוד’ או ‘אסור ללמוד’ ולהכשיר עצמך לעבודה וכמו שאמרתי, רבים יעשו בשלב המתאים בחייהם כאשר רק המיעוט המצטיין והאיכותי ביותר גם יהפוך (להבדיל, כאותו ספורטאי אולימפי) לדמויות הוד חינוכיות ורבניות ששמם יצא לתהילה. יחד עם זאת, כחברה המכירה בחשיבות ובמרכזיות של לימוד התורה, היא מבקשת להכין את כל צעיריה לקראת היציאה לחיים ולמלא את קנקנם דווקא בגיל הצעיר, שבו ניתן בקלות לכתוב בדיו על לוח ליבו החלק של הנער, ולמלא את קנקנו ברוב תורה כדי שיצא מצוייד לדרך החיים. באופן זה, כאשר תגיע השעה לעבור לשלב ‘החיים האמתיים’, והצעיר ידרש ליטול רחיים על צווארו, ריחיים של הקמת בית ופרנסת המשפחה, הרי שהכלי הגדוש שמלא בתוכו פנימה יוכל להפרות ולהשקות את כל יתר התחומים בהם יעסוק בעזרת ה’ בחייו.

כך, כפי שכתבתי בתחילת דברי, הוא יוכל לקחת את המטען הערכי והרוחני שצבר כצידה לדרך על גבו, ולעשות בו שימוש תמידי מידי יום, גם ימים רבים אחרי שיצא מהחממה של בית המדרש. הדבר יבוא לידי ביטוי בכך שהוא ידע את ה’ בכל דרכיו ויבקש לפעול בעולם המעשה, מתוך מבט של תורה ושאיפה שהיא תהיה תמיד חלק ממנו.

מקווה שתשובתי הניחה את דעתך, והנך מוזמן לפנות שוב בכל עת

ורדית

yvradv@gmail.com