היי יקרה, הייתי שם גם.
הרבה מאוד שנים, וגם דיכאון.
לי זה ישב על הרצון הכפייתי לפרוע כל סטנדרט חברתי, כל טאבו (במחשבה כמובן).
היו לי מחשבות אלימות מאוד ומניות מאוד, קללות ומה לא, כמובן באופן מפלצתי שתמיד השאיר אותי עם רצון למות. כל כך הרבה פעמים ביום רציתי למות.

מה שלי עזר מאוד זה באמת להבין שהמחשבות האלו- אני חיה לצידן. הן לא אני. הן חלק ממשהו שקיים בתוכי
חלקים מהנפש שלי, שאני לא יודעת למה הם מופיעים בתוכי ככה, אבל ככה הם מופיעים.

בהתחלה כעסתי על הפתרון הזה, כי. מחשבות לחלוטין מילאו את עולמי, ותבעו ממני להתייחס אליהן
אבל דווקא ההיצמדות לחיים, לקרקע, להווה, לילדים שתובעים ממני יחס וטיפול
לכביסות שדורשות שאני אקפל אותן
ולאוכל שאני צריכה להכין

ההיצמדות לכל אלו הרגיעה אותי.
זה כביכול "חיוור" לעומת הכאב, הסבל והייסורים שיש בנשמה
שגורמים לך לפנות לתהילים, מתוך מחשבה שתגידי איזה פרק והכל ייעלם או יירגע לך
אבל ההיצמדות לחיים הרגילים ביותר- הביאה לי את המרפא בסוף

עוד היצמדות ועוד היצמדות
ולאט לאט נבנית בך יציבות פנימית שחיה לצד הסערה
ואחרי שנים היציבות על כך נוכחת, עד שהסערה בקושי קיימת

אבל באמת שלא לוותר. לא לוותר על הכביסות, על הילדים, על האוכל, על הבית
כל זה עוזר בראש ובראשונה- לך!
זוהי הקרקע שמתחת רגלייך.
לא לחיות את הטירוף שבראש כל הזמן

מאחלת לך הצלחה רבה. חיבוק מכל הלב!