שלום לך כלה יקרה מאד מאד

אני מתנצלת עמוקות על העיכוב בתגובתי, לקח לי זמן להתיישב במלוא כובד הראש והרצינות ולכתוב תשובה לשאלה כה חשובה, עמוקה ורבת רבדים.

קראתי את שאלתך כמה וכמה פעמים, ממש הגיתי וחזרתי בה עד שהיא חולקה במוחי לפרקים וחלקים מסודרים.

ראשית, כמה הערות קטנות. שאלת במכתבך: "זה נורמלי" ??? נראה שסוגיית "הנורמליות" מעסיקה אותך בחיים וניגע בכך בהמשך, אבל לשאלתך: כן, זה נורמלי, טבעי ואף הכרחי לחוות רגשות של חרטה, תסכול , געגוע ואפילו עצב בתוך קשר חדש, לא משנה מי הצד השני בקשר, הרגשות האלו טבעי שיצופו, נישואים זה אירוע דרמטי, מציף ומשנה חיים. השאלה היא לא האם הרגשות נורמליים אלא מה עושים עם אותם רגשות ?

לגבי ההורים – לא פרטת מדוע הם לחצו ורצו שתינשאי לאיש שלך, אבל הורים בד"כ נוטים לרצות את ההכי טוב עבור ביתם, שווה לחשוב מה היה שם ודיבר אליהם.

שנית, כתבת על טיפול אך לא פרטת מה בדיוק היה שם, ואני מרגישה שחסר פה מפתח משמעותי בהבנת התמונה.

וכעת לדבר בעצמו,

אחד הדברים שממש יכולתי ל"מרקר" בשפע בשאלתך, הוא תחושת : "האמרו לי". ניכר כי לפחות חלק מהסבל שאת חווה כעת הוא מהתחושה שיש איזה שהיא נורמה אחידה ומסוימת בכל הנוגע לנישואים, אהבה ומיניות ואת – אינך שם. מעין "מיטת סדום" אחת שכל הזוגות וכל הנשים אמורות להיכנס אליה ולהתאים את עצמן בכח אליה.

קולות הרקע האלה כה עוצמתיים שהם חוסמים ממך את האפשרות בכלל להתבונן פנימה ולראות מה את מרגישה בכל הסיפור הזה???

גם אם תחליטי לחשוב ברצינות על אפשרות של גירושין וגם אם לא, זאת סוגיה שצריך להתייחס אליה ברצינות, סוגיית קולות הרקע שמעמעמים ומטשטשים את מה שבאמת קורה. אף אחד לא יוכל ולא צריך לקבל את ההחלטה במקומך אבל כל אחד שתפני אליו לעזרה ישאל אותך דבר ראשון – האם מיצית את האפשרויות הקיימות? לעניות דעתי, את אפילו לא התחלת (אני למדה זאת בין היתר, מהאמירה שלך ש"זה" דהיינו הקולות האלה, מלווים אותך עוד לפני החתונה..).

אני מרגישה שיש איזה סיפור מוכתב מראש, דיכוטומי ומוחלט ששמעת או יצרת על איך דברים צריכים ואמורים להיראות ואת מתעקשת לקחת חלק במחזה שהוא איננו שלך, מישהו אחר כתב אותו, ואנשים אחרים צריכים לשחק אותו. לעיתים אנחנו נכנסים כה עמוק לסיפור לא שלנו שאנו כבר שוכחים איך לצאת ממנו ומה היה שם לפניו. התחושה הזו שהמוטיבציה שלנו, או האהבה או הרגשות שלנו מונחים ומוכתבים על ידי מקורות חיצוניים ולא מהקול הפנימי שלנו בהחלט יכול לגרור עצב, בלבול, שיתוק ותסכול כפי שפירטת בצורה כה מדויקת ומודעת. אני יכולה לומר ממקומי הצנוע כמדריכת כלות ונשים, שבאופן אישי לא פגשתי את אותן זוגות שהכל מושלם וברור להם. לכל זוג ולכל פרט בתוך הזוג ישנם גם את הרגשות המורכבים בתוך הזוגיות, את התהיות וסימני השאלה, בטח ובטח בשנה ראשונה שהכל עדיין כה חדש ושברירי והאמון רק נבנה.

מה שהייתי רוצה להציע לך בתור התחלה בקריצה: עצרי את העולם, את צריכה לרדת!

וברצינות, אני חושבת שאם את רוצה לבחון באמת בצורה נקייה את הקשר הזוגי שלך ולתהות מה לעשות איתו, קודם כל חייבים להשתיק את הרדיו שפועל בתוך ראשך 24.7. לא סתם אחד מהברכות של החופה מדברות : "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – לאדם וחוה לא היה משפחה או חברים או מוסכמות או נורמות חברתיות שהם היו אמורים להתאים את עצמם אליהם. היו היא והיא וזה הספיק ואולי זה מה שיצר להם את מציאות הגן עדן, ואולי גם אנחנו יכולים לקבל מעט מהבחינה של גן עדן בכל חתונה מחדש, שגבר ואישה כורתים ברית ומאפשרים לעצמם להיוולד מחדש בתוך קשר חדש, ולגלות את עצמם באופן חדש לגמרי. ההתמסרות ופתיחת הלב הזו היא תנאי הכרחי כדי שמשהו בכלל יתחיל לקרות, לטוב ולמוטב. יש תחושה במכתב שלך שעוד בכלל לא הגעת לשם, את עסוקה לשמור על הלב עם שני ידיים קפוצות ולהסתכל סביב בחרדה נוכח כל הזוגות הנוצצים שהמוח שלך יוצר כדי להגביר את תחושת הלחץ, הפספוס והחוסר אונים. זה מזכיר לי ילד שהגיע ללונה פארק הכי משוכלל בעולם, עם מתקנים שמספקים חוויה של פעם בחיים, והוא מסתובב שם כבוי, מאוכזב ומדוכא: למה אני לא נהנה כמו שכולם הבטיחו וסיפרו לי, מה לא בסדר איתי? הכל בסדר חמוד, פשוט לא עלית עדיין על שום מתקן, וההנאה שלך תלויה בזה. בשביל להנות מהמתקן, בשביל להתחיל להפיק הנאה מקשר צריך דבר ראשון לעלות עליו, מכל הלב ולעצום עיניים, לאפשר לעצמי לשחרר שליטה , לחוות סחרחורת, לצעוק, לשחרר ציפיות וסיפורים דמיוניים שראיתי או יצרתי במהלך חיי ופשוט – להיות. זה אמנם לא פשוט בכלל, זוהי עבודת חיים לשחרר, אבל בלעדיה, לעולם לא תדעי מה היית יכולה לקבל בקשר הזה או בכל קשר אחר. השלב החיוני הזה כלל אינו קשור במי הפרטנר שלך לקשר, הוא עוסק קודם כל בך ובמוכנות שלך להיות בקשר ומהו קשר עבורך. דבר נוסף שאני לומדת מהמשל החמוד הזה- בשביל להנות צריך לקחת אחריות! ככל שאשב ואצפה מהצד השני ליזום, לפנק, להנות ולהצחיק אותי, כך צפויים לי חיים מרים רצופי אכזבות. ברגע שאני לוקחת אחריות על הצרכים הרגשיים והפיזיים שלי, לומדת לתקשר אותם לצד השני בצורה נעימה וברורה, הדרך מתחילה להתבהר.

מה אני אומרת בפועל?

ממליצה על שני שלבים של שינוי:

1. ברמת המיינד/התודעה: שבי עם עצמך בזמן ומקום שקטים וממש דמייני איך את פורקת מעלייך את העול המתיש של הרשימות, הציפיות והסרטים שהגעת איתם, מעכשיו דף חדש, ממש כפי שחז"ל אומרים שביום החופה את נולדת מחדש, ובכל חודש לאחר שאת נטהרת אתם מתחתנים מחדש, כי נישואים הם לא קו ישר ושטוח, הם מעגלים , הרים וגאיות, ימים ויבשות, יש בהם אינסוף רבדים ומימדים, וניתן להגיע ולגלות אותם רק אם בליבי אני נותנת הסכמה למאת ולגלות את עצמי ואת הבן זוג שלי מחדש, כל יום, לחיות את הרגע ולהתבונן בו במבט סקרן ומלא פליאה, ולא במבט שופט וידע הכל מראש. הדבר הכי מרגש שניתן לקבל בקשר זוגי הוא דווקא "אני" חדש, מרענן שלא הייתי יכולה להכיר לולא הקשר הזה.

2. ברמה המעשית: נסי למפות לעצמך מה הרצונות והצרכים שלך בכל המימדים של הקשר: רגשי, אישותי, מעשי. מה את, כאדם פרטי, היית רוצה לקבל בתוך קשר? בדקי האם האם הם אכן שלך או שהם שייכים לקולות מבחוץ. מצאי דרך נעימה להעביר אותם לבעלך או לחלופין למצוא דרך לספק אותם לעצמך. בא לך פינוק – את יכולה לבקש מבעלך שיקנה לך בדרך הביתה או ללכת לבד. מה שתבחרי אבל מתוך שליטה בסיטואציה (שימי לב לשליטה שנועדה לצמצם את האפשרויות רק למה שנראה לי נכון ושליטה שנועדה לקחת אחריות על סיטואציה בלי להתקרבן ולהתמסכן). נסי לבחון את הקשר ממקום חדש. להחליט שאת נהנית ממה שיש ונותנת הזדמנות אמיתית. מצאי הזדמנויות כיצד להחיות את הקשר, צאו לטיול, לבית קפה, לחוויה משותפת, שחקו משחקי קופסא, דברי איתו על ספר שקראת, שתפי אותו ביום שעבר עלייך גם אם בהתחלה זה לא זורם. נתינה זה דבר גדול והיא מפתח לאהבה וקשר, אם היא נעשית ממקום נכון ולא ממקום של לסמן וי ואז לומר : הנה נתתי הכל, ועדיין זה לא עובד. אז נסי להעניק ולפנק ממקום אמיתי של כח ובחירה. הרשי לעצמך לאהוב ולקבל אהבה חזרה. כאשר את מקשיבה לו , הקשיבי בנינוחות וסקרנות מה עומד להיאמר ולא להיות עסוקה בלמצוא הוכחות וסימוכין לכך ש: הנה ידעתי שהוא משעמם, שקט וכד'.

וטיפ נוסף…נסי לחשוב עם עצמך האם ישנם עוד תחומים בחייך בהם את לא מאפשרת לעצמך להיות ולחוות עד הסוף? בהם את עצורה ומהססת? ברגע שאנו פותחים את הלב, אנו מאפשרים לו לחוש קשת נפלאה וצבעונית של רגשות, של תשוקה, של חשק ושמחה, וכן, גם של רגשות יותר מורכבים, שגם להם יש מקום ותפקיד בחיינו. דרך הזוגיות אפשר לתקן ולרפא דפוסי חשיבה מעוותים בחיינו ולחוות אושר וסיפוק גם בתחומים אחרים.

זה ללא ספק מסע, מסע לא קל שדורש החלטה ואומץ, אך הוא מתגמל מאין כמותו. אם את מרגישה שאת צריכה עצה והכוונה נוספים אל תהססי לחזור אלינו.

מאחלת לך ולכם בניית מסע משותף, מלווה בברכת ד'.

ומסיימת במשפט משיר שאני מאד אוהבת: "וזה יבוא אתה תראה, הידיים הקפוצות ייפתחו והלב השומר לא להיפגע, יפעם בקצב מהיר זה יבוא…".

האמיני בבורא שיצא לך מסלול חיים כה מדויק ובעצמך, שאת יכולה רק לגדול ולצמוח מזה. חזקי ואמצי,

נועה.