שלום לך,

ראשית הייתי רוצה להתנצל על העיכוב בתשובה. חשבתי הרבה על שאלתך, ולמען האמת, יש המון נעלמים וסימני שאלה, שכל אחד מהם היה יכול להאיר באופן אחר לגמרי את התשובה…עניני הקשב והריכוז, עניני שלום בית ועד כמה זה תפקידך להשפיע או לקחת אחריות, עניני שליטה על כעס ועד כמה בעלך יהיה קשוב לטפל בזה, ועניני הפער ביניכם, אם גם את חוזרת בתשובה. והחמור מכל, הפער הכואב בין חסידות לבין חוסר ההכלה והקבלה של שירים… אני אתחיל מהסוף ואומר שאשמח אם תבארי לי עוד פרטים כדי שאוכל להיות יותר ממוקד ומדויק.

אתחיל בדבר שהוא הכי ודאי, בבעיות הקשב של הילד. 'בעיות בקשב וריכוז' זה שם התופעה, אך הוא לא משקף את שורשה. עיקר הבעיה של הילדים המתוקים האלה היא לא להחזיק קשב, אלא להחזיק באופן מאוזן את מנגנון הויסות העצמי. זה קשור באימפולסיביות וביכולת לדחות סיפוקים. אם זה לא מענין בהווה – הם לא שם. אצל כל אחד יש מנגנון עכבה שמאפשר לעשות איזון בין לעשות מה שרוצים לבין מה שצריך. אצלם משהו במנגנון זה לא עובד טוב. הם מאד מתקשים להיות בחלק של ה"צריך". הבעיה שהעולם של ה"רוצה" אינו יציב, מה הופך אותם להיות די אומללים, ולמרות שהם לא מיטיבים לבטא את זה – הם באמת זקוקים לעזרה שלנו.

לקויות תסמונת ה- A.D.H.D הן קשות במיוחד, בגלל שהן שקופות, והכי חמור – הם גם מתעתעות. הדבר הכי עקבי אצלן זה – חוסר העקביות שלהן. לזמנים קצרים הם מצליחים. בביקורים אצל סבא וסבתא הם במיטבם. בשבוע הראשון ללימודים גם. אבל זה דורש מהם משאבים עצומים שפשוט אין להם, ולכן השיגרה מוציאה מהם בלי סוף חיכוכים ועצבים. חלק מהסיבה היא בגלל שהסביבה פשוט לא רואה ולא מבינה פה את הלקות האוביקטיבית שלהם. השקיפות של הלקות גורמת לסביבה להלחיץ, לתבוע, וזה מייצר לחץ וחסך רגשי, דימוי עצמי שלילי נמוך ושאר מרעין בישין. זה מחייב במיוחד אותנו, ההורים, לתמוך בילד ולהאמין בו.

לכל אחד יש תחום שבו הוא טוב. המומחים טוענים שאצל כל ילד כדאי לזהות ולפתח את אותו תחום וזה יתרום לו לבטחון, להרגלי למידה, לחווית הצלחה ולכל הדברים הטובים. אצל ילדי ה- A.D.H.D זה לא רק עצה טובה, זה ממש קריטי. חייבים למצוא את הנקודה שבה הילד מתענין ומצטיין (ולכל אחד יש נקודה כזאת) ולפתח אותה. לשקף לו כמה הוא מצויין בה. הם מומחים לזהות שקרים ומריחות ולכן כאשר החיזוקים אמיתיים ופוגשים אותו במקום שבאמת השקיע באהבה והצטיין, זה נותן פירות מיידים ונותן לילד כח שהוא זקוק לו כמו חמצן. וזה צריך להיות במודעות שלנו תמיד. לחפש ולחזק את נקודות האור שבהם. אצלכם זה קל – הילד מתענין בשירים ובמחשבים. זה פתח להרים ממנו ולחזק בו את הילד.

האתגר לגדל ילדי A.D.H.D צורך משאבים. בית של A.D.H.D הוא בית מאותגר ומלא חיכוכים. שולחן השבת נוטה להסתיים בפיצוצים ובמריבות קולניות, אסיפות ההורים בבתי הספר מעוררות חרדה כמו יום הדין, ובכלל, כל חווית ההתעוררות וההתארגנות בבוקר, כמו גם ההשכבה לישון בלילה, הופכת את הבית למורט עצבים. אין מה לומר, הילדים האלה נפלאים אבל הם לא טיפוס כנוע ומרצה… יש הרבה מלאכת תיווך שנדרשת מול המחנכים, להראות שיש לילד גב תומך, לשתף ולערב ולגייס את המערכת החינוכית לפרוייקט. זה דורש משאבים ולכן צריך להיערך לזה. לפעמים זה אומר לדחות פרויקטים אחרים, או להזמין אורחים כל שבת כדי לתת לילד את תשומת הלב לה הוא זקוק. קשה לתת דוגמאות כי זה אישי ושונה בכל משפחה, אבל צריך להיות פה עם אצבע על הדופק ולזכור שילדים לא מחנכים בשלט רחוק, בטח שלא ילדים כאלה, וההשקעה פה מחוייבת – ומשתלמת. זה אתגר שמשתלם להשקיע בו. זה האתגר שהכי משתלם להשקיע בו!

אצלך, המלאכה מורכבת שבעתיים, כי הבעל שלך אמור היה בגישה חסידית, לראות נקודות טובות (כמאמר רבי אלימלך: אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו), והניגון החסידי תופס מקום רחב בדרך להתעלות בקדושה. אבל היותו בעל תשובה גורמת לו לפער מסוים בתפיסה, אין לו הבנה תהליכית בשלבים שנער צריך לעבור כדי להגיע לשם. מהרבה בחינות זה לא אשמתו, אין לו בזה נסיון. תביני אותו. אבל אל תיכנעי לאוירת העצבים הזאת. קודם כל עלייך להבין שזו לא גישה חסידית. הוא פשוט לא מצליח ליישם את הדיבורים הקדושים האלה שהוא לומד, ובמקום בהדרגתיות להנגיש אותם בבית, הוא מצפה מבנו שיהיה גם הוא 'בעל תשובה' שטוף אורות, וכשזה לא קורה – הוא מתעצבן.

אילו היתה דרך להשפיע עליו ללכת לטיפול, או אפילו רק לשוחח בפתיחות, על העצבים, על הקשיים, עם חבר, עם רב, עם מישהו אוביקטיבי שהוא יכול לקבל ממנו, זה כבר היה יכול להיות פתח של ישועה. יתכן שכדאי שזה לא יבוא בצורה ישירה ממך, וכך את תישארי חברתו ואשת סודו, ובכזה מקרה צריך לחשוב על דרך עקיפה להציע לו טיפול ועצה טובה. אם אין דרך כזאת, יתכן שזכותך וחובתך להציב זאת כאולטימטום. קשה לדעת כי חסרים פרטים חשובים בשאלתך, ושוב אני מזמין אותך לשתף ביותר פרטים.

בינתיים, אין ספק שמול הילד, יש עלייך חיוב כפול ומכופל להעצים אותו, לחזק אותו, להאמין בו ולשקף לו את הטוב שבו. זה לא קל. אני לא יודע איזה מסגרת חינוכית הוא נמצא ועד כמה היא מתאימה לו. אם הוא לא מאושר בלימודים, כדאי להתאמץ למצוא מקום שהוא יאהב, וזה עוד נושא….

מקוה שהצלחתי לתת פתח והתחלה של תשובה, אשמח לסייע ולייעץ עוד במייל: [email protected].

בהצלחה !

דן