ייתכן שאני שונה מאוד מאחרים כאן באתר הזה, מכיוון שאני לא חרדי ולא מאוד דתי (למרות שאני מאמין באלוקים ומנסה לשמור על החגים והמצוות), אבל אני מתמודד עם מקרים רציניים מאוד של סקרופולוזיות (אובססיה מזיקה לדת, במיוחד ביהדות). לפעמים זה מרגיש כאילו אני ירא שמיים יותר מהאוכלוסייה החרדית עצמה.

לגבי הרקע שלי, ההורים שלי (במיוחד אמי) היו מאוד דתיים עד גיל שש לפני הגירושים. אבי הביולוגי היה מאוד דתי ושמר כל מצווה בספר (הוא התחזק דרך חב"ד). למרות שהייתי בא לבקר אותו בסופי שבוע, כששמרתי שבת וחגים בביתו, הרגשתי שזהו היהדות. חשבתי שהיהדות עושה עבודה יפה המאפשרת ליהנות משני העולמות, ורוב חיי ראיתי את היהדות כדבר מאוד חיובי ושמח ויצרתי זיכרונות שמחים יחד עם דברים אחרים שעשיתי.

אבל אחר כך, בשלב מאוחר יותר בחיים, זה התחיל להשפיע עליי. כדי להבין מתי זה קרה, זה התחיל אחרי מתקפות 7 באוקטובר. אז נהייתי יותר דתי (למרות שכנראה מבלי לשים לב), ואז כמה חודשים לאחר מכן, פיתחתי את הפחד הראשון שלי, והוא שירה של נשים.

פחדתי במשך כמה חודשים, מחשש שאלך לגיהנום כי הקשבתי לנשים שרות (אני שומע מוזיקה מהטלפון שלי, ואני לא אוהב הופעות חיות). אחרי שדיברתי עם שני רבנים מקומיים (אחד הוא חבר של אמא שלי והוא חרדי, והשני באוניברסיטה שלי) על הנושא הזה, הם אמרו שכל עוד זה מתאים, ואין לשמוע אותן באופן אישי, זה בסדר. אני מודע לכך שיש ויכוחים בנושא וזה מובן.

למזלי זה נפתר ולא פחדתי מזה יותר. אבל לאחר מכן, זה הפך לפחד רציני מרומנטיקה והנושא של רומנטיקה ואלמנטים רומנטיים. העניין הוא שאני אוהב רומנטיקה תמימה, ולמרות שאני יודע שזה לא תמיד מציאותי, אני אוהב את התחושה החמה בין שתי דמויות בצורה נקייה ותמימה, כי אני מרגיש שאלוקים רוצה שאהיה שמח ואשמח. כך גם עם שירים על רומנטיקה, אני מקשיב רק לשירים נקיים בהחלט, שום דבר מעבר לזה. מעולם לא הרגשתי יצר רע, תמיד יצר טוב.

לא ידעתי מה זה היה וחששתי לגבי מה מותר לי לשמוע. אז חיפשתי מידע ומצאתי שאני לא יכול לשמוע "עגבים". לא ידעתי מה זה אומר, אז כשהסתכלתי על זה, היה ויכוח גדול על מה זה נחשב. כשמצאתי דעות שאומרות שזה אהבה ורומנטיקה בכללותן שנחשבות לבעייתיות, נבהלתי כל כך שהתחלתי להימנע מרומנטיקה וכל רמז לה במשך תקופה.

לקח לי זמן להבין שזה מתייחס לתאווה, אבל פחדתי שזה חל על כל סוגי האהבה. אני לא צורך רומנטיקה מלוכלכת, אלא את הסוג הנקי, המתוק והתמים. אז שאלתי את הרב שלי כדי להבין מה זה אומר. למזלי הוא אמר לי לסנן את הסוג הרע והמלוכלך, ובמזל אף פעם לא צרכתי כאלה. למרות שאני לאט לאט מנסה להתאושש ולחזור, אני עדיין מרגיש מתוח.

אבל מה שבאמת שבר את גב הגמל היה כשנושא הצניעות נכנס לתמונה. עכשיו, אני גבר, ורציתי להבין מה זה אומר להיות לא צנוע. אני זוכר שגדלתי סביב קהילות חרדיות, והבנתי את זה מבחינה מעשית, אבל כשמדובר בצפייה בסרטים מצוירים או בתכנים אחרים, מעולם לא הרגשתי שהם לא צנועים (כי לא צפיתי בשום דבר מגונה או חושפני מדי).

אבל כשמצאתי רב באינטרנט שאמר לא לצפות אם זה לא צנוע, מאוד נלחצתי, והפעם זה הרגיש כאילו רכבת פגעה בי. הייתי כל כך מודאג שאם חצאית תהיה מעט מעל הברך, אני אחשוב שאני הולך לשרוף בגיהנום ואקבל מזל רע ועונשים מאלוקים. ברגע זה אני מאוד מודאג אם מה שאני עושה יהפוך אותי ללא רצוי בעיני אלוקים.

באופן אישי הרגשתי שכל הזיכרונות מהילדות, המשחקים, המדיה והזכיינויות היו מתנה נפלאה מאלוקים ואני מודה לו לעיתים קרובות שניתנו לי המתנות הנפלאות האלה. ולראות רבנים שמתנגדים לזה גורם לי לתהות אם החיים שגדלתי איתם יחד עם אבי הביולוגי הדתי היו באמת רק כיסוי כדי למנוע ממני לראות את הרע.

כששמעתי דעות מפחידות של רבנים נגד טכנולוגיה וכל דבר שקשור לעולם החילוני ולאנשים חילוניים, תמיד הרגשתי שהם צוחקים עליי וחושבים שאשרף. ומה שהכי גורם לי לעצב הוא כשאנשים אומרים שהחרדים הם טיפשים, אבל אני מכבד אותם.

הדבר המעניין ביותר אצלי הוא שאני לא מקבל את היצר הרע מאישה ששרה או מצפייה במשהו שיכול להיחשב כ"לא צנוע", אלא היצר הרע שלי הוא הפחד המשמעותי לא רק ממה שיראי שמיים אחרים חושבים עליי, אלא אם אני הולך להישרף בגיהנום או לקבל מזל רע/עונש בגלל הפחדים שלי והסקרופולוזיות שלי ולא בגלל הדברים האלה.

האם אני באמת הולך להישרף בגיהנום אם אני לא אהפוך לחרדי (או אפילו לדתי לאומי)? אני לא יודע לאן לפנות.

יותר טוב מזה, איך אני יכול לעצור את היצר הרע הזה מלהשתלט עליי? אני לא רוצה להרגיש לבד ומקווה שיש אחרים כמוני בחוץ עם בעיות ותחומי עניין דומים.