שלום לך כותבת יקרה,

צר לי לקרוא על הקשיים שהתמודדת איתם, ועודך מתמודדת עם כאב, ואובדן. ומצד שני, גם חיים. הרבה חיים יש בשאלה שלך. ורצון לעשיה ושאיפות גבוהות. את נשמעת בחורה מוכשרת, חדורת מטרה. שלמרות כל הגלים שעברת המשכת לחתור קדימה, בגבורה, בתוך ים החיים. נשמע שיש בך תעצומות נפש גדולים. לצד ההתמודדות הלא פשוטה. אני מעריכה את שאלותייך ואת ההתבוננות שלך. ואת הרצון להבין באיזו דרך ללכת.

שאלת כמה שאלות בשאלתך, והן עמוקות מאוד. אם אשיב לעומק לכל אחת, זה עשוי להיות בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. לכן אשתדל להשיב לחלקים שנראו בעיניי כמשלימים זה את זה, ובע"ה מקווה שהם ייתנו מענה לעומק שאלותייך, עד כמה שניתן במסגרת מענה כתוב באתר. אם לאחר תשובתי תחושי שנותרת עם סימני שאלה, תמיד תוכלי לשלוח שאלת המשך.

ונעבור לשאלתך, בעצם אם אפשר קצת להקצין את השאלה, שאני בטוחה שקוראים נוספים יכולים להזדהות איתה, אולי את גם קצת שואלת- "מה שבניתי התפרק שוב ושוב. האם להמשיך לנסות? אולי זו לא הדרך? והאם עליי להשלים עם זה כי אולי זה הטוב שה' בחר בשבילי? ומהו טוב באמת? האם מה שאני רוצה? או כל הצרות שבאו ואני אמורה לקבל אותן באמונה שהן טובות? ואיך לקבל באמונה מה שקורה מבלי לאבד אותי?".

בע"ה אשתדל בתשובתי להאיר מכמה היבטים (אציין, שאינני רבנית ולא מתיימרת. לכן כל מה שבע"ה אכתוב יהיה בגדר שיתוף מנקודת מבטי המקצועית ומניסיוני בתחום, אז קחי רק מה שמתאים לך).

בע"ה אתחיל מהסוף ואז נצלול לעומק הדברים,

לשאלה- איך אפשר לבקש אחרת ממה שהשם החליט שטוב- הוא יודע הכי טוב.?

ביהדות, יש כלל- שהאדם אמור להשתדל ככל יכולתו להיטיב עם עצמו ולשמור על גופו ונפשו כפי מיטב הבנתו וכפי הנהוג בעולם בדרך המקובלת (כמובן בכפוף להלכה – שאגב, גם לוקחת בחשבון מצבים מורכבים ויוצאי דופן). איך אפשר לדעת מה הכיוון נכון? תיכף נראה.

בגדול אי אפשר להבין חשבונות שמים. לא תמיד נדע גם מתי להמשיך ומתי להרפות, זה מאוד אינדיווידואלי כל מקרה לגופו. אך אני מאמינה שעם הקשבה נכונה לדרך, לנפש, ולמתרחש- בס"ד ניתן לקבל את התשובות. ואיך עושים את זה? בואי נצעד שלב שלב.

ידועים מקורות שונים בחז"ל על דרכים בהם ניתן להשפיע ולהפוך ממש את מזלו של האדם, ולא כאן המקום להרחיב. אך אחת הדרכים הרוחניות- היא התפילה! כמו שראינו לא מזמן בפרשת ואתחנן שמשה רבינו (!) עשה כמיטב יכולתו על מנת לבטל את הגזרה ואילולא הקב"ה עצרו-היה מצליח לבטל את הגזרה. התוצאה- זה מה שהקב"ה יחליט לבסוף שזה הטוב המבורר. אך ההשתדלות- מוכרחת. ולפעמים כחלק מההשתדלות על האדם לפנות ליועצים שמבינים בתחום בו הוא מתמודד בכדי להבין בבירור מעמיק מה הדבר שבאמת נכון לו, מדוע הוא שואף לאן ששואף, והאם לחשב מסלול מחדש. וגם זה בסייעתא דשמיא, כלי שהקב"ה טבע בעולמו לכוון אותו לייעודו באותה נק' זמן.

ונכון , את צודקת, יש את רצון השם. יש דברים לא צפויים ויש דברים שלא בשליטתנו. ונכון, הקב"ה יודע מה הכי טוב באמת. וכן, לפעמים זה כואב. מה שהוא רוצה בשבילנו, כשזה לא מה שרצינו. למרות שאין טעויות בדרך והכל מדוייק. והכל מושגח. וכל מה שלא תלוי באדם זה הקב"ה מכוון אותו בחייו.

ואולי זו פסגת ההסתכלות של- "הכל לטובה". ואולי לזה קוראים- אמונה.

אמונה כזו שנמצאת בשכל. ומסבירה לנו יפה יפה בתוך הקשיים- עד כמה נמצא גם שם אלוקים.

ובעיני הדרך לאמונה הזו, חייבת לעבור דרך הנפש, והלב. אי אפשר לדלג שלבים. ואסביר.

כל שינוי שהוא משנה חיים הוא למעשה סוג של מעיין "משבר." גם לטוב וגם למוטב. לכן גם הטראומות, כפי שציינת שעברת, היו משברים. משברים יכולים להיות גדולים או קטנים. בונים או מפרקים. אך הם בכל מקרה- משני חיים ברמה כלשהי.

וכדי לצמוח ממשבר, ולהבין שאין פה מקרה, ולראות מה הטוב שיצא ממנו ולאן הגענו בזכותו ולהבין מה הלאה- וכל שאר החלקים של אמונה וחוסן, כל אלו שייכים לשלבים המתקדמים בהתמודדות עם משברים. כי הנפש עוברת תהליך של "עיכול" ועיבוד בשלבים, בדומה לתהליך אבל- שהוא התמודדות עם אובדן. ועולים בו רגשות כמו הכחשה ("זה לא קורה לי"), כעס, עצב, רצון לשנות ועוד. השלב האחרון- והוא לאחר שהאדם עובר תהליך עם עצמו (או בטיפול) – הוא שלב ההשלמה, בו האדם מקבל בהשלמה את הנגזר ומוכן לצמוח מתוך המצב ולהמשיך קדימה.

בעיני שם נמצאת נקודת החיבור בין השלמה עם האובדן של מה שהיה ואיננו ובין "קבלת רצון השם". נקודת חיבור שבעיניי יכולה להיות גם התשובה לשאלותייך הטבעיות שכתבת בסיום השאלה. למעשה גם הפוך, האמונה הרבה פעמים היא זו שעוזרת להשלמה, בהחלט. אבל עדיין ההשלמה והאמונה נמצאות בקצה תהליך האבל.

אין טעם לדחוק בנפש להגיע לשם קודם לכן.

זה תהליך שלוקח זמן , אין בזה כללים, לנפש יש קצב משלה. מה שבטוח הוא- שכשנותנים לכאב את המקום ולנפש את זמן לעבד את החוויות בתוך תהליך בריא, אז, ורק אז, תוכל להתחולל ההשלמה באמת. ורק אז יהיה ניתן לקבל בלב את אותו "רצון השם".

כל מה שסיפרת על מה שעברת. לא פשוט לעבור כלכך הרבה שינויים, ולהתחיל כל פעם מחדש. אני לא יודעת אם היית בטיפול או קיבלת מענה רגשי.

אך המשברים בעצם כאילו "שברו" את מה שהיה מוכר לך עד אז, ומצאת את עצמך במציאות חיים חדשה שלא הכרת קודם לכן. כנראה שלא התכוננת אליה וכנראה שלא צפית את השינוי המשמעותי הזה. שהיה גם כרוך באובדן כלשהו, או מספר אבדות. ואז , באופן טבעי כמו שבד"כ אדם במצב שכזה, מוצא את עצמו מתמודד עם שאלות קיומיות כמו למשל- מהי מהות החיים? לשם מה אני חי? וכדומה. ועם כורח הנסיבות הללו שמחייבות אותו להתפתח ולהתעצב (מלשון עיצוב) מחדש. הוא מגלה יכולות חדשות וכוחות שלא ידע עליהם לפני המשבר.

נראה מדברייך, שגם את עברת מהלך דומה בנפש, שהוביל אותך לשנות סדרי עדיפויות ושאיפות. והעלה בך את אותן שאלות. בגדול זה נשמע שכל עוד זה הוביל אותך לצמיחה, המשכת.

בעיני זה מעיד על אומץ וכוח חיים חזק, זה שאינך מתייאשת. וחשוב לי רגע לאיר את הנקודה הזו שיש בך, כי זה לא מובן מאליו. וזו בחירה. את בוחרת בחיים כל פעם מחדש. עם התגמשות למציאות החדשה שמסובבת. בחרת כן להמשיך, אמנם אחרת ממה שתכננת, אך בחרת להמשיך לחיות באמת ולא לשקוע. בלי לחפש תירוצים- גם אם היו מוצדקים- את בחרת לחשב מסלול מחדש- כל פעם מחדש. וזה לא קל כשכל פעם מחדש הקרקע נשמטה מתחת לרגלייך. את בחורה חזקה.

ואת כותבת שעכשיו את חשה קצת כבויה ושאיבדת משהו מתוכך. אולי חלק ממך… אפשר להבין, כי הרצון של האדם ושאיפותיו, מבטאים חלקים בעצמיות שלו. וחלק מהיעוד שלו, מהחיוניות והחיות שבאדם. הרצון שלו- מלשון ריצה, מה שמניע את האדם, את המוטיבציה. לכן אני גם יכולה להבין שאם רצונותייך נגנזו, אז החיוניות יורדת ואולי לכן את מרגישה כבויה.

לכן, הדבר הראשון והחשוב בעיניי כאמור הוא, לשים לב רגע לנפש. ולכל מה שמתחולל בה בין במודע ובין שלא במודע. וכשאני אומרת נפש אני מתכוונת לרגשות , למחשבות, לרצונות לשאיפות. לדברים שנאבדו. ולתת מקום לכל השאלות הקיומיות.

ואני גם מתכוונת, לחלקים ה"ילדיים" יותר בנפש, שמבקשים הסבר. או מענה. שהרבה פעמים הם לא מודעים, ובטיפול ניתן לחשוף אותם. החלקים הללו הם קול פנימי בדיוק כמו ילד קטן, שלא מבין איך ממשיכים מפה . ומשתדל להקשיב לקול המבוגר שאומר "הכל מאת השם". חשוב לא נתעלם מהקול הפנימי הזה. שמבקש- חיבוק, תמיכה, חיבור מחדש לעצמך, התהוות חדשה בחיים החדשים, ושמישהו יסביר לו איך ממשיכים ואיך צומחים מתוך התוהו הזה!

נכון שמשבר מזמן גם שבירה וגם צמיחה, ולפעמים הרצון לצמיחה פשוט גורם לזנוח את כל מה שהיה לפני כן. כאילו לקבל את הקושי כאילוץ או כ"טוב" וזהו. אך חשוב לוודא שלא מדובר במנגנון הדחקה חזר במיוחד, שכמו הודף את הכאב של האובדן וממשיך קדימה בכל מחיר. לא יודעת אם זה רלוונטי לך, אבל שמה את זה פה על הצד שכן.

הקב"ה שברא את הנפש, נתן מקום בעולמו לתהליך של אבל. מותר לכאוב, מותר לבכות, מותר להתאבל, לכל זמן ועת (כפי שכתב שלמה המלך החכם באדם). וזה- בדיוק זה רצון השם באותו רגע. וחלק מהתהליך, שנותן מקום לכל קשת הרגשות, בסיומו אמורה להגיע השלמה. ולעיתים מגיעות גם תשובות, מבפנים, והן גם מכוונות משמים. וכדי לשמוע אותן ולהקשיב להן לפעמים צריך לעבור את התהליך הזה בתוך טיפול תומך.

שוב, אינני יודעת אם עברת תהליך טיפולי שנתן מקום לאבל, והאם קבלת איזשהו מענה בעקבות הטראומות שחווית. אך בכל אופן אני ממליצה בשלב שאת מתארת בשאלך, כן לגשת לטיפול כדי לא להישאר עם כאב לא מעובד שעלול להתבטא לבסוף בתחושות ייאוש ועצב, חוסר משמעות וחוסר הנאה מהחיים. ואם הרצון שלך מדוכא, מכל סיבה שלא תהיה, חבל להישאר בכאב הזה, כי ניתן לטפל בדבר. ובע"ה למצוא משמעות שנכונה לך מתוך חיבור פנימי לרצון שלך ,וגם לרצון השם.

אגיד בגדול, שלפעמים כחלק ממנגנון הגנה של הנפש אנשים ממהרים לחזור לתפקוד או להגיע לשלב ההשלמה באמונה, וכאילו לדלג שלבים. לפעמים זה חלק מההכחשה. ולפעמים האדם כאילו רוצה שמישהו יחזיק לו את "התמונה שלמה" עם הסבר הגיוני למה שקורה פה. ואמונה מסבירה הגיונית- שיש יד מכוונת מלמעלה ושהעולם הוא לא קטסטרופה אקראית- אבל האמת היא, שזה נכון, אך זה הקול של השכל. וחשוב שהוא נמצא. חייב אותו. אך יחד איתו לזכור, שברמת הרגש עדיין קיים הפער (מה שכתבתי קודם בתור "קול ילדי") וכל הרגשות שציינתי שהאדם עובר בתהליך האבל וחשוב לתת להם את המקום. אי אפשר לעבור מיידית משלב האובדן לשלב התפקוד. ונכון שליהודי מאמין יש יותר חוסן להתמודד עם משברים, אבל עדיין חשוב להכיר בכך שהנפש חוותה טלטל וצריכה את הזמן האנושי שלה להרפא בקצב שלה.

חשוב לתת מקום לך עצמך. לנפש שלך. ואולי לרצון הלא מודע שיש בך שקצת דהה אך לא באמת נכבה לגמרי.

ורק אז אולי ניתן להתחיל לגשת לנקודה של- להפוך את רצון של ה' לרצוננו- בכל הנוגע לחוויות אובדן וכו'. ולגבי רצונות אחרים, אני חושבת, לעניות דעתי, שאדם יכול לעשות את רצונו כרצון אביו שבשמים- רק לאחר שהוא מברר בכלל מהו רצונו עצמו! שאם לא כן, כיצד בכלל ינווט אותו?!

חלק מהעבודה הפנימית מן הסתם יהיה להתחבר למודעות עצמית, לכוחות וליכולות שהקב"ה נתן בך ולערוך בירור מחודש לגבי מהו הרצון שלך בעצמך. כל זה גם יכול להתקיים במסגרת הטיפול.

לכן, קודם כל כנקודה ראשונה. הייתי ממליצה לך לפנות למטפלת רגשית (במידה ולא עשית זאת עדיין) כדי לתת מקום לכאב שחווית, לטראומות, למה שיעלה שם באותו זמן. בטיפול טוב ניתן יהיה לרפא חלקים שצריכים עדיין מענה. ואולי הודחקו. ייתכן ששאיפות מהעבר לפתע שוב יעלו. ואולי לא. אבל זה ייתן לך את ההזדמנות להיות את. כמו שנכון לך היום. גם אם היית בעבר בטיפול, יש ערך לטיפול בהווה שיעזור לתת מקום לרצונותייך מבלי לבטל את קיומך- שהרי בורא עולם ברא אותך כבריה נפלאה בעולמו מלאת כוחות ובוודאי הוא רוצה שתממשי את יעודך! וכן לגלות מה נבנה בך בעקבות כל המסע שעברת עד כה. תוכלי להציב מטרות ושאיפות שיחזירו לך את החיות לחייך בע"ה!

חשוב כמובן ללכת לטיפול אצל אשת מקצוע מוסמכת בלבד. שמתמחה בתחומי הטראומה שחווית, או לפחות מומחית לטראומה. ואם יש צורך בעזרה למצוא כזו, תוכלי לפנות לאתר אקשיבה ולבקש המלצות על מטפלות שיתאימו או לפחות הכוונה כללית איזה סוג טיפול/מטפלת לחפש.

לסיכום,

בד"כ לא נבין חשבונות שמים, אך דבר אחד בטוח- שאדם אמור לפעול כפי מיטב הבנתו וכפי הדרכים שה' טבע בעולמו על מנת לעזור לעצמו. ולברר לעצמו את הדרך הנכונה והטובה ביותר עבור גופו, נפשו ורוחניותו. וגם במידה וצריך, להיעזר באיש מקצוע מתאים לצרכיו באותה שעה. אם זה לברר עם עצמו את כיוון יעודו והמקצוע שבו יעסוק, ואם זה לעבד חוויות רגשיות מורכבות שמכבידות על נפשו, ובע"ה לצאת לחופשי- ולהיות הוא עצמו מחובר למעלותיו שהקב"ה ברך אותו לצורך מסעו בעולם. ובהכל צריך סייעתא דשמיא וברכה בתהליך. תמיד חשוב לצרף תפילה לכל פעולת השתדלות.

בע"ה מאמינה בכל לב, שהקב"ה יאיר את דרכך הלאה במסעך

ומאחלת לך למצוא מטפלת טובה שתוכלי להפיג את צערך בפניה, ובע"ה לחזור להתחבר לכוחותייך ולהשתמש בכל מעלותייך בהם בורכת, מתוך שמחה וחדוות חיים.

לכל שאלה או הבהרה לדבריי בשמחה ניתן במייל המצורף,

בהערכה,

טליה נ.

[email protected]