דלג לתוכן
אני יודעת שאחת הסיבות שלא משנים את ההלכה היא שצריך בית דין גדול בחכמה כדי לשנות את ההלכה.
אני שאלת: זה לא כ"כ משהו מדיד, מי גדול בחכמה, למה קבעו שרק ככה ניתן שנות את ההלכה?
זה נראה שהכוונה מאחורי זה היא שאף אחד לא ישנה, כי איזה ב"ד יגיד על עצמו שהוא יותר חכם מהב"ד שהיה לפניו… . תודה רבה.
שלום לך
זו שאלה מעניינת והיא מתחלקת לשלוש.
השאלה הראשונה: מי קובע מי גדול בחכמה? זו שאלה שכנראה מבוססת על מה שגדלנו עליו – לא משווים בין גדולים. אבל הדבר הזה דווקא מדיד כי מי שקובע אלו הם בית הדין הבאים לבצע שינוי, כלומר הם צריכים לשנות רק אם הם בטוחים שהם הבינו עד הסוף את מה שנאמר לפניהם. אחרת מי שַמךָ לחלוק אם לא הבנת עד הסוף את ההגיון של הקודמים לך?
החלק השני השאלה למה קבעו שרק ככה אפשר לשנות? זה דווקא הגיון מאוד טבעי, הגיון שאומר אתה יכול לשנות אבל אתה צריך לקחת אחריות. כלומר זה מנגנון הגנה מפני פופוליזם הלכתי וקלות דעת. כי בכל תקופה יש רעיונות אופנתיים וכל אחד חושב שהוא יחיל אותם על התורה. המחשבה שאומרת – האם אתה בטוח שאתה יותר חכם מאלו שהיו לפניך? עוזרת לנו לעצור מפני שינויים בהלכה שינבעו מתוך לחץ רגשי של תקופה מסוימת ואי נעימות מפני דעות מקובלות.
לדוגמא בעולם כולו שלטה הפיזיקה האריסטוטלית של אריסטו במשך למעלה מאלף שנה. בכל אותה תקופה נאבקו חכמי ישראל בפערים שבינה לבין משמעויות שעולות מן התורה, ומתוך הדברים שכתבו אפשר לחשוב שהפיזיקה האריסטוטלית היא חלק מהתורה, ושיש חלקים שהם מקבלים אותה. ואז באה הפיזיקה המודרנית ומחקה כמעט כל מה שאמר אריסטו. וכיום אנחנו מנסים להפריד בתוך מה שאמרו חכמינו מדברי אריסטו. בין גוף הטענה שהיא תורה, לבין התפיסה המציאותית של רבותינו שהיא אריסטוטלית לפי המדע של זמנם.
ואמנם זה דבר בלתי נמנע ואנושי שבן אדם מתבטא במושגים של המדע שבידו, וזה לא סותר שגוף הטענה עצמה היא תורה, ונושאת מחשבה תורנית, ורק הדוגמא או התפיסה של איך זה מתממש במציאות היא תפיסה ימי ביניימית. אבל זה כמובן מראה כמה אמת של אלף שנה לא ראויה להיכנס לתוך התורה, אם לא בשבע נפות. וזו הסיבה שאמרו לא לשנות דבר אלא אם כן אתה בטוח שאתה גדול מהקודמים לך.
את מוסיפה ואומרת: זה נראה שהכוונה מאחורי זה היא שאף אחד לא ישנה, כי איזה ב"ד יגיד על עצמו שהוא יותר חכם מהב"ד שהיה לפניו…
אני דווקא לא מזדהה בכלל עם האמירה הזו. באופן כללי אצל אומות העולם מאוד מקובל שכל אסכולה חושבת שכל מי שהיה לפניו דיבר שטויות. זה דבר מאוד אנושי, כל אחד רואה את נקודת החידוש שלו וחושב שכל מי שהיה לפניו דיבר הבלים. אדרבה הרעיון שהקדמונים ידעו את האמת יותר מאיתנו דורש ענווה והקשבה לצורת מחשבה שלא טבעית לנו.
כי הרי הפער בין מבני המחשבה החז"ליים אלינו הוא פער של אלף שבע מאות שנה מזמן חתימת התלמוד. וגם זו מחשבה שונה מהמחשבה היוונית שעומדת בבסיס המערביות. ודורשת מאמץ אדיר כדי להבין את האקסיומות והלוגיקה. ואם אנחנו מרחיקים אל השפה של התנ"ך של עולם הנבואה אנחנו בכלל מאבדים ידים ורגליים. ככה שהכי קל לבטל את דברי הקודמים לנו, וככה באמת עושים אומות העולם. וכל דור באמת חכם מאוד בעיני עצמו ומאוהב בהגדרות והאידאלים של עצמו, עד שהדור הבא מראה לו כמה הבלים הוא דיבר.
ואם את שואלת מתי כן ניתן לעשות שינוי? הרי באמת שהאפשרות העיקרית שזה יקרה זו על ידי שחכמי ישראל יחושו שמתרחשת גאולה רוחנית אמיתית. דהיינו שאנחנו מתחילים להיות מוסד מחשבה שלא נמצא במגננה ובגלות אלא עובר להתקפה, כלומר שאנחנו באמת מבינים את התורה לעומק, שאנחנו מצליחים לנהל בית מדרש חי בין כל החכמים המוסכמים בצורה עמוקה, ובעיקר בעיקר שמתחילה לשרות עלינו איזה שהם מובנים של רוח הקודש ונבואה.
כלומר שיש איזו שהיא התעוררות רוחנית עמוקה שאנחנו מרגישים שאנחנו באמת גדולים ממי שהיו לפנינו. כלומר רק כשאנחנו מרגישים בצורה ברורה בגאולת הרוח [כי גאולת הגוף דה פקטו קיימת, אף יהודי בעולם אינו משועבד כמעט]
זה לא אומר שאנחנו נשנה את ההלכה רק מכח סמכות נבואית. חלילה, אפילו נביא מוחזק כמו אליהו לא יכול לשנות הלכה [מלבד הוראת שעה], אדרבה רק חכמים יכולים לשנות הלכה בכוח דעתם וחכמתם, אבל אנחנו צריכים ביטחון עמוק שאנחנו באמת מבינים את התורה עד העצם. ובשביל זה אנחנו צריכים לחוש ביטחון עצמי שיכול לנבוע רק ממצב של גאולת הרוח.
וזה מצב שבעזרת השם יתרחש אבל אנחנו עדיין לא שם. כרגע אנחנו לא באמת יכולים לומר שמעבר לחכמי ישראל של אלף שנה [מה שנקרא הראשונים] אנחנו באמת מבינים עד הסוף. החזון איש אמנם הגדיל לעשות והוא מכריע הלכות על סמך ההבנה שלו בגמרא וכנגד ראשונים. אבל מעבר לזה לאף אחד אין ביטחון מספיק שהוא מבין את הדעה שהוא חולק עליה. בוודאי שאנחנו לא מבינים הגיון שמדבר במרחב נבואי כמו שהתנ"ך כתוב בו. ומי שלא מבין מה שנאמר לפניו לא באמת זכאי לחלוק.
אז זה ההגיון העומד בבסיס הכלל הזה.
ומעבר לכך. צריך להבין את ההבדל בין המחשבה המערבית שבמהותה היא מחשבה מפרקת לבין המחשבה התורנית שבמהותה היא מחשבה מפרשת. בבסיס כל המחשבות שלך נמצאת מגמה אחת עקרונית – להתאים, לדייק, להנגיש, להיות רלוונטי ומתקדם. זה יפה וטוב ומעיד על חכמה ועל רצון למצוינות וקידמה. אבל המחשבה התורנית חושבת בצורה שונה. מלכתחילה זו מחשבה שבמהותה עסוקה בלפרש ולחשוף ממדים נסתרים בתוך מה שקיבלנו ולא לפרק ולהרכיב מחדש.
הסיבה לכך היא פשוטה לא בגלל שאנחנו שמרנים – ממש לא. אלא בגלל שהתורה מבוססת על ברית שנכרתה בסיני באירוע נבואי, ששם נחקק החוק ושם נכרתה הברית ומאחר שזה אירוע שהתרחש לפני שלושת אלפים ארבע מאות שנה, היה עלינו למצוא דרך להעביר את האור הנבואי מכלי אל כלי מבלי שישפך. אנחנו לא מחפשים לומר מה נראה לנו אלא מנסים לחדור אל תוך ליבת מה שנאמר לפנינו ואז להבין איך זה מתממש בעולם שלנו. ככה נראה לימוד תורה מזה אלפי שנים. כל דור מנתח את מה שנאמר לפניו בצורה של שאלה ואז מנסה להסביר את הדבירן שנאמרו מחדש באופן של 'תירוץ' שפירושו בארמית 'בניין'.
כלומר הקושיא מול התוכן שקיבלנו הוא עימות של האני בן הדור החדש המתמרד והמאבק והשלילה של מה שנאמר לפניי, ואז התירוץ הוא בניין מחדש של האמירה הישנה בכלים חדשים, המתאימים לניסוח הרעיוני שלנו. זה מה שהמקובלים מכנים שהקושיות באות מהסיטרא אחרא, הכוונה בזה שהקושיא הטובה ביותר היא בעצם העימות העוצמתי ביותר בין האני החצוף והמתריס לבין הניתן מסיני [דרך הדורות] ואז התירוץ הוא התיקון של הסיטרא אחרא והאיחוי שלה בתוך הקודש מחדש.
בגלל שהמחשבה התורנית היא מחשבה מפרשת ולא מחשבה מפרקת, לכן הרבה פעמים ההגיון שבה לא נחשף בקלות, כמו שאמר לי חוקר תלמוד אחד – הגמרא היא טקסט סנובי. בניגוד למחשבה פילוסופית המונגשת אל הקורא כי היא מדברת תמיד על הבסיס הכי בסיסי ועל הדברים בצורה הכי מפורקת שלהם, הש"ס תמיד מדבר בתוך הקשר, הוא בעצם כרגע באמצע שיחה עם הקדמונים לו. זו היא פעולה מדהימה של האצלה מנר לנר ושל ליקוק של כלב מן הים.
מקווה שיהיה לתועלת
יוסף
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
