שואלת יקרה, שלום וברכה!

ניסחת את שאלותייך במילים ספורות, אך בבהירות מרשימה. אני מוצא במילותייך ביטוי לחשיבה עצמאית ובוגרת, המבקשת לבחון ביסודיות את האמיתות עליהן חונכנו ולא לקבלן כמובנות-מאליהן. אין דבר חיוני יותר מבירור רציני ואמיתי של תפיסת-עולם ועיקרי אמונה שאנו מכוונים את חיינו לאורם, ואשרייך שהגעת לכך.

שלוש שאלות יש בדברייך: 1. כיצד אפשר להאמין בתורה, אם איננו יכולים לומר ב-100 אחוז שהיא נכונה; 2. מנין לנו שלא שינו אותה? גם את זה איננו יכולים לומר במאת האחוזים; 3. על סמך-מה אנו מאמינים ששמירת התורה והמצוות היא הדבר הטוב ביותר בעבורנו, בעוד עולמנו מלא בבני-אדם חסרי אמונה המבלים את חייהם בטוב ובנעימים, מבלי שתטריד אותם הדת באיומי גיהנום?

ברשותך, אפתח בשאלה האחרונה.

איננו נדרשים להאמין ששמירת התורה היא הדבר הטוב ביותר בעבורנו! אנו נדרשים להבין זאת.  כל עוד אנו תופסים בעיני רוחנו את חייו של אדם חסר-אמונה כטובים יותר, בשל העובדה שנחסכות מאיתו המחשבות על ייסורי הגיהנום, משמעות הדבר היא שלא הגענו עדיין אל תכליתה של תורתנו הקדושה. התורה אינה מצפה מאיתנו שנחרוק שיניים בתסכול על החיים היפים שנלקחו מאיתנו, אלא שנחווה את קיומה ואת שמירת מצוותיה כחווייה הטובה ביותר. דוד המלך עליו השלום ממליץ לנו "טעמו וראו כי טוב השם". לא 'טעמו את הטעם המר והאמינו כי טוב השם'.

כדי להבין בשכלנו שאכן "טוב השם", וששמירת תורתו היא הדבר הטוב ביותר בעבורנו, ולא רק להאמין בכך גם אם איננו מבינים זאת – עלינו להעמיק יותר במושג ה"טוב".

לְמה אנחנו קוראים 'טוב'? האם רק לתחושת העונג שמתלווה להנאות החיים? או אולי דרושה גם מידת-ערך אובייקטיבית לדברים שגורמים לנו את תחושת העונג הזו? לדוגמה, אם נעמיד מולנו שני אנשים: האחד חוֹוֶה תחושת-עונג עילאית משכיבה בטלה על חוף הים וצפייה אין-סופית בגלים המתנפצים, והשני חוֹוֶה את אותה תחושת-עונג, באותה עוצמה, מניהולו הנמרץ של ארגון צדקה רב-זרועות המסייע בכל יום למאות אנשים. האם נֹאמר על שניהם ש"טוב להם" באותה מידה?

אם שני האנשים האלו יבחרו, משום-מה, לפנות דווקא אלינו ולשאול מהו הדבר הטוב ביותר בעבורם, האם לראשון נֹאמר שטוב יהיה לו אם ישכב בבטלה על חוף הים, ולשני נמליץ ליטול על עצמו את ניהולו של ארגון צדקה? או שמא גם לראשון נייעץ להתנער מעפר החוף ולהתנדב בפעילות בקהילה?

יש להניח, שנתקשה מאוד לראות בשכיבה בטלה על חוף הים את "הדבר הטוב ביותר", גם בעבור אדם שפעילות מעין זו גורמת לו תחושת-עונג עילאית.

פירושו של דבר הוא שהטוב הוא הדבר שאנו מכירים בו כנעלה, כראוי וכנכון, ולא רק הדבר הגורם לנו הנאה. עשיית הטוב והראוי בהחלט תביא אותנו גם לסיפוק וממילא לתחושת-עונג, אבל רק מפני שקדמה לה הכרה בכך שהוא הדבר הטוב, ומפני שאנו בטבענו חפצים לעשות את הטוב.

כשאנו אומרים ששמירת התורה היא הדבר הטוב ביותר בעבורנו, איננו מבקשים לכפות על עצמנו את הקביעה שקיום מצוות היא פעילות הגורמת תחושת-עונג והנאה מן הסוג שמפיקים תענוגות החיים. אם נתעקש להאמין בכך אנו נשלה את עצמנו. אדרבה, לא מעט מן המצוות דורשות מאיתנו להתגבר על התשוקה להנאות העולם-הזה ולהתנזר מתענוגות.

שמירת התורה היא "הדבר הטוב ביותר", במשמע הדבר הנכון, הראוי והצודק, ולא במשמע "הנעים והנחמד". אמנם אדם העושה תמיד את מה שנכון לעשות וראוי לעשות, הוא אדם מאושר – כי טוב מאוד לו לאדם כאשר מעשיו עולים בקנה אחד עם ערכיו, אבל האושר הזה נקנה תוך מאמץ לא קל ואגב וויתור על לא-מעט ממנעמי החיים.

אחרי שהכרנו בכך שהערכים המגולמים במצוות התורה הם "טובים", במובן ראויים ונכונים, אין העובדה שחסרי-אמונה נהנים מחייהם מאיימת כלל על אמונתנו. אמנם "טוב להם בחיים", אבל חייהם אינם טובים. אין בהם ביטוי לנכון ולראוי לפי תפיסת עולמנו.

ומדוע אכן ערכי התורה והמצוות הם הנכונים והראויים? זו שאלה בפני עצמה, ועליה השיב דוד המלך, כאמור: "טעמו וראו כי טוב השם". דרוש לימוד מעמיק במצוות התורה, בטעמיהן ובפרטי הלכותיהן, כדי לחשוף את הערכים המבוטאים בהם וכדי להכיר בכך שהם טובים, ראויים ונכונים.

*

אבל מנין לנו שהתורה אמת? מי יכול לטעון ב-100 אחוז שהיא אמת ושהיא לא השתנתה?

הביטוי "100 אחוז" יש בו קסם, אך קסם שוא. הציפייה להוכחה "במאת האחוזים" יש בה, למראית עין, תביעה בלתי-מתפשרת לאמינות ודיוק, אך למעשה היא חסרת משמעות. אין דבר בעולם היכול לעמוד ברף הוכחה כזה. לאמיתו של דבר, היֶדַע הברור ביותר שיהיה לנו אינו עומד בדרישה הזו.

גם ההנחה הברורה לי כאור השמש שבשעה שאני כותב את השורות הללו, הנני יושב מול המחשב כששתי ידיי על המקלדת, נוקשות באצבעותיהן על מקשי האותיות, איננה בטוחה במאת האחוזים. ייתכן שאינני אלא חולם. השעה המאוחרת והעייפות הניכרת על פניי, אף תומכים באפשרות הזו. אפילו אור-השמש, אותו אני מביא כמשל לדבר ברור באופן מוחלט, אינו אלא תיאור סביר של תופעה שככל הנראה אנו תופסים בעינינו, אך לעולם לא נוכל לאמת ב-100 אחוז.

ייתכן שנדמה לך כי ברור "במאת האחוזים" שבשעה זו את קוראת את תשובתי, אך לאמיתו של דבר אינך אלא בעיצומה של מסע דמיון-אישי מרהיב, שנגרם לך בעקבות סם הזיה שהוטמן בארוחה האחרונה שסעדת, על אף שאת בטוחה ללא-כל-ספק שהיא הייתה נטולת כל תוספת חריגה, דבר שלעולם לא תוכלי להוכיח ב-100 אחוז…

האמונה שתורתנו אמת היא סבירה. אפילו סבירה מאוד. כמו כל הנחה הגיונית אחרת, היא איננה נדרשת לעמוד ברמת-הוכחה של "100 אחוז", שכאמור אינה קיימת.

היא סבירה מאוד מכוח ההשפעה העצומה והטוטאלית שלה על העם היהודי, משך אלפי שנות קיומו; היא סבירה מאוד מכוח החכמה הנפלאה המשתקפת ממנה; היא סבירה מאוד גם במבחן התוצאות החיוביות שהיא מניבה, בדמות אנשי-מופת ההולכים לאורה, דור אחר דור; היא סבירה מאוד בשל ההתאמה המעוררת-השתאות בין הנבואות שבה לבין קורות העתים של העם היהודי.

אלו מקצת הסברות המביאות אותנו לקבל את אמיתותה של התורה כקביעה הגיונית מאוד, משכנעת מאוד ופשוט – אמיתית. זו רמת הוודאות הגבוהה ביותר שאנו יכולים להגיע אליה.

אך גם בהקשר שאלה זו: היכרות עמוקה יותר עם אוצרות תורתנו, חווייה קרובה יותר של מימוש הטוב והנעלה בערכי התורה, מפגש ישיר יותר עם הרעיונות הנשגבים שהתורה מבקשת להנחיל לנו – כל אלו מעצימים במיוחד גם את ההכרה באמיתות התורה. "טעמו וראו כי טוב השם".

אני מקווה שדבריי יניחו את דעתך, ויעודדו אותך להעמיק עוד ועוד בדברי תורתנו ולראות בהם את הטוב והנעלה. אם תבקשי לשאול עוד – בשמחה רבה.

ביקר,

יצחק ברוך

[email protected]