ראשית, חשוב לדייק בעובדות. העלייה של שומרי המצוות לארץ ישראל בעת החדשה לא התחילה ב-1948, ואף לא עם הקמת המדינה, אלא כ- 200 שנה קודם ! הרבה לפני העליות החלוציות – עם עליית תלמידי הגר"א, תלמידי הבעל שם טוב, ותלמידי החתם סופר.
בניגוד לדימוי הרווח כאילו ההתיישבות בארץ התחילה עם החלוצים החילונים, מפתיע לגלות כי החלוצים הראשונים שפעלו מתוך אמונה, כמיהה בת אלפי שנים, ומסירות נפש ליישוב ארץ הקודש – היו דווקא בני תורה ושומרי מסורת.
קהילות ויחידים חרדים עלו והתיישבו בארץ ישראל — תחילה בארבעת ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה — ולאחר מכן גם מחוץ לחומות, עם הקמת שכונות כמו מאה שערים, נחלת שבעה ועוד. הם הניחו את היסודות ליישוב היהודי שממנו התפתח גם היישוב החלוצי-ציוני.
גם בגלי העלייה המאוחרים יותר השתתפו רבים מבני התורה:
בשנת 1923 עלתה ארצה ישיבת סלובודקה מחברון, ובהמשך גם ישיבת לומז'ה שהתמקמה בפתח תקווה. חלק מתלמידי סלובודקה אף עברו לתל אביב, העיר הצעירה והחילונית, מתוך רצון להשפיע על היישוב החדש ולרומם אותו רוחנית, כפי שחינך אותם "הסבא מסלובודקה" – רבי נתן צבי פינקל – ברוח תורת "גדלות האדם".
חשוב להבין: עולם התורה לא התנגד לעצם העלייה לארץ, אלא הסתייג מהשפעות החילון ומהאידיאולוגיה הציונית החילונית. זו הסיבה שהיישוב הישן הסתגר – מתוך דאגה לקיום הרוחני של הדור הבא. ואכן, היו ביניהם גם רבנים ויזמים חרדיים שראו חשיבות עצומה ביישוב הארץ, כמו ר' עקיבא יוסף שלזינגר, ר' יואל משה סלומון, והרב שטמפפר, ממקימי פתח תקווה. אך לחצים של ראשי הכוללים מהונגריה, שחששו לפגיעה בכספי החלוקה, בלמו יוזמות רבות.
החסידיות הקיצוניות מהונגריה, שחיו באזורים נידחים (מונקטש, סאטמר, תולדות אהרן, שומרי אמונים), חששו מהשפעת ההשכלה ומהציוניות ואדמוריהם נקטו בקו של התבדלות , לפי מה שמתאים לציבור שלהם.
גישה קיצונית של התנגדות מוחלטת – כמו זו של סאטמר – לא הייתה נחלת כלל הציבור החרדי. מדובר בגישה מסוימת, המתאימה לציבור הספציפי שלה, ולא לגישה אחת מחייבת. רבים מהרבנים החרדים במזרח אירופה החזיקו בגישה זהירה ופרגמטית – של זהירות מהשפעה חילונית, אך גם של אחריות ציבורית ומעשית.
לצד זאת, יהדות ספרד והמזרח עלו בהמוניהם לארץ ישראל לאורך הדורות – מצפון אפריקה, עיראק, תימן, פרס ועוד – והקימו ישובים, בתי כנסת, שכונות, ומוסדות תורה. גם הם ראו בעלייה לארץ שליחות דתית ורוחנית.
למעשה, רוב שומרי המצוות – גם באירופה וגם בארצות האסלאם – האמינו שארץ ישראל היא יעד נשגב, אך הפחד מהשפעות שליליות ומאבקי שליטה אידאולוגיים, בעיקר סביב הציונות, גרמו לחששות ולעיכובים. חלק מהרבנים התנגדו לעלייה רק בגלל הרוח החילונית של הציונות, לא בגלל התנגדות לעצם היישוב בארץ.
גם הוויכוח ההלכתי על "שלוש השבועות" עבר שינוי: בעקבות ועידת סן רמו והצהרת בלפור, הבינו גדולי תורה רבים שהשתנו התנאים – ולפיכך לא רק שמותר, אלא אף ראוי לעלות.
וכאן נכנסים גם אנשי פועלי אגודת ישראל (פא"י) – שעלו לארץ בשנות ה־20 של המאה ה־20, מתוך גישה חרדית אך מעשית. הם הדגישו עבודה חקלאית תוך שמירה מלאה על אורח חיים חרדי, והקימו קיבוצים ומושבים דתיים כחלק מהמפעל הציוני.

לסיכום: רובם המכריע של שומרי המצוות לדורותיהם ראו בעלייה וביישוב הארץ אידיאל חשוב. הגישות השונות נבעו מנסיבות היסטוריות, פוליטיות וקהילתיות, אבל אי אפשר למחוק את העובדה ששומרי התורה היו הראשונים שראו בארץ ישראל בית.
ואם נביט על ההיסטוריה בפרספקטיבה רחבה – אולי זו לא טעות היסטורית, אלא תכנון משמים: היו שנשלחו להכין את התשתית הפיזית, והיו שנועדו לשמר ולהעצים את הנשמה. רק בשותפות של שניהם תושלם המלאכה.