שלום שואלת יקרה

קראתי את שאלתך וכשהגעתי לשורות האחרונות בהן פירטת באופן חד וכואב את תחושותייך והאתגרים איתם את מתמודדת, חשבתי לעצמי שיש פה באמת מישהי שעשתה עבודה מדהימה. את מבינה עם מה את מתמודדת ורואים שעשית עבודה כדי שיהיו לך חיים שמחים למרות הכל.

חשבתי על זה שברוב המקרים של התקדמות בטיפול נפשי ההתקדמות היא "ספירלית"- נדיר שאנחנו נמצא במצב של חרדה ואחרי טיפול לא נחווה יותר חרדה, או שנתקשה לשים גבולות במערכות יחסים ואחרי טיפול נצליח לעשות זאת כל הזמן. ההתקדמות כמעט תמיד נעשית במעגלים מנקודה קשה אחת להבנה והמשגה של הקושי למפגש חוזר עם האתגר האישי שלנו ושוב הבנה משוכללת יותר ומפגש מחודש וכו'. בכל פעם כזאת, אם נעשה עבודה טובה ונצליח לראות את ההצלחות הקטנות, נרגיש במעט התקדמות.

גם בטיפול שלך כמי שגדלה בבית עם אימא המתמודדת עם הפרעת אישיות גבולית, יש את ההתקדמות המעגלית. את מתארת הבנה והכרה במה שהתמודדת איתו כילדה ובחוסרים שלך ומפגש מחודש, במעגל השנה, עם הקשיים האלה. המפגש המחודש הוא ממבט בוגר ויודע שמבין מה באמת חסר לך ולמה זה כל כך מכאיב. את מתארת באופן מדוייק מה מערער אותך וכמה הצורך שיראו אותך מחזיר אותך כביכול חזרה למקום לא יציב.

אבל אני קוראת דווקא את החוזק שלך והעיבוד שעשית והמאמץ שנידרש ממך כדי להצליח להרגיש את מה שאת מרגישה להבין מה מכאיב לך ומערער אותך ולכתוב את זה. בעיני אין זה חוסר יציבות אלא מקום שבו את יכולה להגיד לעצמך- איזו מדהימה אני! במקום להישאר בבוץ הטובעני של הבית שלך- יצאת! במקום להתחמק ולברוח מהרגשות הקשים- הלכת לטיפול ודיברת על זה! במקום לפתח הפרעה שמבוססת על הצרכים שלך שלא סופקו- את עוצרת את ההעברה הבין דורית ובוחנת איך את יכולה לעשות את זה אחרת! את באמת יכולה להאמין לי שזה לא מובן מאליו ואולי אולי להגיע לבית ולראות מה הדרך שעשית יכול טיפה לנחם אותך.

עכשיו לשאלותייך המעשיות?

הפער בין הבוגרת לילדה- הוא פער שחשוב להחזיק אותו. להיות רק בוגרת או רק ילדה הם אופני התמודדות קלים יותר מאשר לשמור על היכולת שלך להתחבר לצרכים הראשוניים שלך ולשמור גם על היכולת להתבונן בהם כבוגרת.

פערים הם סוגיה באמת מעייפת קצת וכשהם נחווים בתוך ויכוח לא גמר הם בטוח מעייפים יותר. את לא יכולה ללכת משם באמצע החד אבל אולי את יכולה לצאת לסיבוב? להכנס לחדר- אם יש חדר כזה? או להביא לעצמך ספר קליל ולא מעייף שתוכלי לנוח בו כשאת מתעייפת מהויכוחים?

תחושת הבדידות- אני מניחה שקשה מאוד להתמודד עם כל הסיפור הזה לבד. לא ציינת אם יש לך אחיות, בן זוג או חברות קרובות שאת פורקת איתן את המסע או מספרת להן על התהליך. אני באמת חושבת שזאת חוויה קשה להרגיש שוב כמה את לבד במערכה. אבל האמת היא שגם בקשרים בינאישיים קרובים ומיטיבים לפעמים חשים בדידות. העבודה הטיפולית שלך תביא אותך ב"ה למקום שהתחושה הזאת תהיה פחות מפחידה ומעוררת חרדה

אבל בינתיים אולי תנסי להשתמש בחמלה עצמית- כמה דקות ברוגע בחדר עם רגליים על הרצפה, ידיים על הברכיים ועיניים עצומות- תפגשי את הבדידות ותברכי אותה לשלום. תתני לה להיות ואם צריך לבכות ותקבלי אותה. היא תמיד היתה חלק מהחיים שלך והיא בינתים נשארת.

את משקיעה המון מאמץ בטיפול ובלהיות, לא יודעת אם צריך להפנות עוד מאמצים כדי להלחם בתחושת הבדידות. האמת היא שאותו תרגיל נכון גם לגבי השיפוטיות- היא קיימת, מותר לה להיות קיימת ויותר מזה- כשאת מנסה לא להיות שיפוטית כלפי אימא שלך את בעצם מפנה את השיפוטיות אלייך. אולי פשוט תתני לה להיות ולא תרגישי אשמה כל כך על קיומה, על קיומך.

(אני מוסיפה בסוגריים בשבילך: אני לא מאמינה בחמלה עצמית בכל מצב. יש מצבים רבים מאוד בהם האדם צריך לקחת אחריות על חייו, על הבחירות שלו, על ההחלטות שלו ועל ההשלכות שלהם. במה שאת כתבת אני מצאתי בחורה שעושה הרבה עבודה עם עצמה ולכן מצאתי לנכון לפתוח לך מבט, או לחזק מבט קיים, על מה שאת כן עושה ועל חלוקת המשאבים שלך בהתמודדות עם הילדות שלך ועם מי שאת רוצה להיות. נראה שאת בדרך הנכונה! בהצלחה.)

מאחלת לך חגים שמחים נטולי אשמה

שלך

נועם