שלום אמא יקרה.

דבר ראשון- איזה כיף לבת שלך שיש לה אותך!

נשמע שאת אמא נבונה רגישה נוכחת שמעוניינת בטוב ביותר עבור הבת שלה.

פעלת בדרך הטובה ביותר שיכלת (להפריד, ליצר כללים מה עושים והיכן בצורה שלא תייצר לחץ ותחמיר את העניין) וזה עצמו מדהים.

דבר שני- אני כל כך מבינה את המקום שבו קורה לילדה שלנו משהו שהוא פוגעני או לפחות נראה/נחווה ככזה. לפעמים יש בהלה, חוסר אונים לחץ -במיוחד אם נדמה שיש סביב האירוע עוד התפתחויות שמעלות דאגות ושאלות נוספות.

אז אני כל כך שמחה שפנית אלינו!

זה מצריך הבנה, ויסות עצמי ויכולת להעזר. אז שאפו!

אז אני קוראת את השאלה שוב

ואני שומעת שיש בה כמה נקודות שחשוב לי לגעת בהם.

בואי נתחיל רגע מלעשות סדר.מה נחשב תקין ומה לא. מה הופך להיות התנהגות לעזור שמעלה דגלים אדומים או סימן לטראומה וכו' .

אתן קווים כלליים;

א.

מה נחשב למשחקיות מינית תקינה?

התנהגויות מיניות פשוטות (סקרנות גופנית, מגע עצמי קל, "משחק רופא" תמטי) הן נפוצות ונחשבות חלק מהתפתחות תקינה בגיל הרך.

1. תינוקות (0–2)

תגובות פיזיולוגיות (רפלקסים), חקר הגוף בהקשר של נוחות/הרגעה (למשל נגיעה באיברים הפרטיים לפני השינה). נחשב רגיל כשהוא קצר, לא ממושך, ולא מלוּוה בכאב/סימפטומים אחרים.

2. גיל הטרום-בית־ספר (3–6)

סקרנות גם לגבי גופי אחרים, חיקוי משחקים כגון "משחק רופא" בין ילדים באותו טווח גיל, מגע עצמי שלעיתים מופיע בעיקר לשם הרגעה או לפי שינה.

חשוב לנקוט בגבולות חינוכיים ועדכון על פרטיות וגוף פרטי. (תכף נדבר על זה כשניגע בנושא של מוגנות)

התנהגויות חוזרות, מאוד מיניות, או מלוות סודות/כאב — דורשות הערכה ע"י איש מקצוע.

3. גיל בית־ספר- חביון (6–12)

הפרטיות מתגבשת; משחקים מיניים הופכים פחות שכיחים. התנהגות מינית מפורשת, אלימה, או בין ילדים עם פער גיל/כוח משמעותי מעלה דגלים אדומים.

מה שמבדיל בין התנהגות תקינה למזיקה /בעייתית /פגיעה:

1. יכולת ההבנה וההסכמה של הילד.

2.הפרת גבולות (כוח/אי-רצון/כפייה)

3.פער גיל/כוח משמעותי (במדינת ישראל עומד היום על שנתיים כפי הידוע לי)

4. הצגת התנהגות מינית שאינה מתאימה לגיל או גורמת נזק.

לחלק הזה מתווסף החלק הנוסף שאת מתארת- שהם קשיי תחושה/ויסות כגון בגדים מגרדים ועוד.

נדמה לי שהצירוף של השניים בעיתויי המסויים הזה מוסיף עוד לחץ קושי וחרדה.

יכול להיות ששוה לעקוב בכלל אחרי חלקים ויסותיים שלה- בין אם זה ויסות תחושתי ובין אם זה ויסות רגשי ( מתח לחץ בכי ועוד…) ולטפל באם עולה הצורך אצל מרפאה בעיסוק.

רק רוצה לומר שחלק ממה שאת מתארת נשמע נורמטיבי לגיל. יכול להיות שפשוט צריך לאפשר את המרחב (לקנות מכנסיים/לבנים רחבים יותר, ארוכים ולא לוחצים הגזרה אחרת וכו' ) מכיוון שלא בטוח שיש בהכרח קשר בין השניים.

ואם ישנו- יכול להיות שדווקא אם לא נייחס לזה משמעות מיוחדת ופשוט 'נזרום' עם הילדה נגלה שחלק מה'עניין' סביב האזור פשוט יעלם.

בכל מקרה תמיד חשוב להיות במעקב – אבל לא בדריכות.

2. מה זה סימפטומים פוסט טראומתיים?

הרבה מהסיפור הוא לא מה קרה לנו אלא איך אנחנו חווינו אותו.

רוב הילדים והאנשים, ברגע שיש להם כוחות נפשיים, סביבה תומכת ועוד יצליחו להתגבר גם על אירועים טראומתיים- במיוחד בגיל צעיר , חד פעמי ועוד.

ולכן אני אשאל אותך רגע- מה חוותה הילדה במקרה הזה?

מה את חווית במקרה הזה?

מה החלקים שלך שהתעוררו לתוך הסיפור הזה?(אשמה אימהית, פחד, רצון להגן, מה הידע,התחושות שלך והתפיסות שלך לגבי מיניות בכלל? מה היסטוריה שלך עם פגיעות או חשיפה למיניות לא מותאמת ועוד)

לפעמים הסיפור כולו מתחולל אצלינו ולא במציאות עצמה (כלומר קרה מה שקרה, אבל בהמשך שלו הוא 'שלנו') זה דבר מוכר וכל כך נורמלי.

לפעמים הסיפור 'נסגר' אנחנו עוד מחיים אותו בתוכינו.

את עצמך גם חווית משבר מסויים סביב האירוע הזה. תני לזה עצמו גם מקום.

היי קשובה לעצמך. אם את מרגישה צורך לכי להתייעץ או לדבר על זה עם אשת טיפול מומחית לנושא כדי ללבן את הדבר הזה עם עצמך- ובאמת למול התנהגויות של הבת הצעירה והחמודה שלך. הקשיבי ללב שלך. ללב של אמא והיי קשובה גם לחלקים עמוקים יותר כפי שציינתי למעלה.

ג. ועכשיו -מוגנות.

1. האמת הכואבת היא והאולי מאוד קשה לנו כהורים היא- שאין לנו יכולת להגן על הילדים שלנו באופן מוחלט.

כן- יש לנו אחריות עליהם, אנחנו צריכים לנסות לשמור ולהגן עליהם ככל שביכולתנו (איך כתבת? זה קרה בחדר לייד…)

אבל בעצם- אין לנו שליטה על מה שקורה והאנרגיות והמחירים בהעמדת פנים שזה כך- עלולה במקרים קיצוניים לקלקל יותר מאשר לתקן…

מה כן?

אנחנו כמובן צריכים לסמן גבולות וכללים- בבית ומחוצה לו (ללא חרדה או קיצוניות ) , אנחנו אמורים לסגל להם מיומנויות שיעזרו להם להעמיד גבולות או להבין איזו סיטואציה היא לא נכונה, לעזר להם להרגיש בטוחים, אהובים ובעלי ערך.

אבל ביחד עם זאת להכיר בעובדה האמיתית והיא –

שאין לנו שליטה על מה שקורה(שוב מבלי שזה ירפה את ידינו)

אז איך כן?

המטרה היא לייצר מקום בטוח אצלינו כך שיוכלו לבוא לדבר באם קרה משהו. (בדיוק כמו שהיא הגיעה אליך!צל"ש)

איך עושים את זה?

מעודדים כנות .

מייצרים 'רגע בטוח' בו אפשר לספר הכל בלי שיפוטיות או תגובות שלנו.

כדאי ללמד אותם שעל אמירת האמת לא נענשים(אפשר לייצר שיחה בזמן אחר על מה שקרה ואיך צריך להתנהג או מה הכללים במידה והיה באירוע משהו שצריך להגיב עליו חינוכית וכו')

ובכלל ככל שהם ידעו שהם אהובים ומקובלים ללא תנאים הם יגיעו להביא חלקים 'לא יפים' אבל אוטנתיים שלהם בקלות רבה יותר.

2. שיח על מוגנות ומיניות בריאה –

נותנת לך פה נקודות בקצרה וממליצה לך ללכת לשיעורים או לקנות קורסים מקוונים מצויינים שמועברים ע"י נשות טיפול ויש גם ספרים מותאמים לילדים חרדים.

א. גוף פרטי:

1. נותנים לאיברים שמות! (לא משנה איזה, אבל ששתיכם תבינו על איזה מקום מדובר)

2. הגוף שלה הוא ברשותה, ולכן היא קובעת מי נוגע בה מתי ובאיזה אופן. כולל חיבוקים/לשבת/וכל מגע של סבים סבתות דודות חברות (וגם את שלי!) אם היא לא רוצה…

מאותה סיבה אני ממש ממליצה להורים להרגיל את הילדים מאזור גיל שלוש ארבע לסבן את הגוף לבד, ללמד ולאמן בנוכחות שלנו איך עושים זאת ולהשאיר רק את החפיפה לגיל יותר מאוחר, בזמן החפיפה גם מאמנים אותם למחות שמשהו לא נעים להם (וכן זה מעצבן לכוון את המים מיליון פעמים לטמפרטורה המדויקת, וצריך לזכור לשאול לפני שאת חופפת אם אפשר לחפוף ולקחת אחריות כשהכאבת להם בלי שהתכוונת, וזה ללא ספק פחות מהיר מאשר לקלח אותם בעצמי ודי)

שלא לדבר שעל הדרך מרווחים את העצמאות והמסוגלות האישית שלהם

4. לא מכאיבים לי ואם מכאיבים מוחים על זה בקול. ואם קרה משהו – הולכים לספר על זה לאמא

5. התגובה שלנו על שיתוף כזה- וזה חֶלק קצת טריקי- לא להכנס לפאניקה ולא לכעוס ולא לתחקר או לתת פרשנות לדברים שהם מספרים (כי אגב אם היה משהו זה יפגע ביכולת בדיקה של הנושא ע"י איש מקצוע) – אלא דבר ראשון להיות אמפטית ולהגיד שאת שמחה שהיא משתפת, לחברק אותה וכו' .

ב. פרטיות

אנחנו מעוניינים שהיא לא תרגיש אשמה או מצוקה סביב נושאים שקשורים לגוף או מניות במיוחד שחלק מהנגיעות באזור יכולות לעניינים של ויסות, חקירה נורמלית של הגוף ועוד(ולזה דווקא יש לרוב השפעות רבות על מיניות בוגרת. מיניות יחסית היא מכוונת גוף ותחושה ולא מכוונת לאדם- בשונה ממניות בוגרת .ואם כן יש פתאום חלקים שהיא מתייחסת למיניות בוגרת זה יכול להיות דגל אדום)

ולכן נלמד על פרטיות שזה שונה מאוד מסודיות (זו הזדמנות ללמוד מה זה סוד טוב ומה זה סוד רע) ועל גוף פרטי ואמר שיש דברים שרק היא יכולה לעשות, ורק כשהיא נמצאת בפרטיות – לפי הכללים והערכים שלכם כמובן אבל המטרה המרכזית היא שלא לייצר סביב דברים שהם כן טבעיים הסתרה אשמה וכו'

וזה אומר אף אחד לא רואה את האברים הפרטים שלי מלבדי מתי שאני בפרטיות.

זו הסיבה שמקלחים את הילדים בנפרד מגיל מסויים(בוודאי משש ומעלה יש כאלו שממליצים מגיל צעיר יותר) וגם לא נכנסים ללא רשות/נותנים לאחרים להכנס להם למקלחת או כשהם מתלבשים . זה גם ילמד אותם לזהות התנהגויות לא מותאמות של אחרים…

טוב. זה היה ארוך אז אני קצת מסכמת…

מזמינה אותך לחכות ממקום רגוע ולא לוחץ ולראות מה מתפתח. לייצר מרחב בטוח, ללמד אותה פרטיות וגם לאפשר לה לחוות את החלקים שיכולים להיות תקינים לגילה ממקום לא לוחץ- במקומות שמתאימים לכם מבחינה ערכית ואישית.

וגם – וזה חשוב לא פחות – לבדוק עם עצמך מה קרה לך אחרי האירוע הזה ברמה האישית, ההורית ועוד.

'לסגור' את המקרה הזה עם עצמך. ללכת לעבד ולשוחח על העניין יכול להיות מאוד טוב ומשחרר עבורך- בין אם זה עם חברה, בעלך, אשת מקצוע – תבחרי את מה שנכון לך.

והכי בעולם-

אני רוצה להזכיר לך שכולנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים . אם הינו יכולים אחרת כנראה שהינו עושים את זה.

את לא אשמה בכך שזה קרה וגם אין עניין לנתח ולנסות להבין למה ואיך זה קרה.

מקווה שהנקודות שרשמתי יעזרו לך להבין מה קורה, מתי צריך לפנות לעזרה מקצועית ומתי להרפות.

שולחת לך חיבוק

הילה