אמא יקרה

האמת ששמחתי מאוד לקרוא את שאלתך. היא כל כך כנה, אכפתית, חכמה וכל כך נוגעת לכולם.

אולי קודם אכתוב מספר מילים על אחריות ואח"כ אגש לנושא בפועל.

1. אחריות היא דבר שבחינוך. היא לא תלויה בגיל. כלומר, אם הבן שלך בן 10 עדיין לא מסדר את מיטתו בבוקר ופתאום את מתעוררת לכך שהגיע הזמן לזה – הדרך היא לא "להנחית" עליו את התפקיד הזה – וזהו. אחריות היא תהליך. ותהליך לוקח זמן.

אם החלטת שהגיע הזמן שילדייך יהיו אחראים לש"ב שלהם – בואי נתחיל תהליך.

2. עוד דבר חשוב שאכתוב לך בנושא:

אחריות היא משא שרק אחד יכול לשאת. ואת זה את היטבת להגדיר: "כיצד אני מסירה מעלי אחריות השייכת לאדם אחר".

ברגע שאת לוקחת אחריות על ש"ב של ילדייך שיהיו מוכנים – אין מקום ואפשרות לילדים להיות אחראים על כך. ברגע שאת מתחילה לשחרר את האחריות על כך אצלך – וזהו התהליך שלך – את מפנה מקום לילדים להתחיל בתהליך שלהם.

3. שתי הנקודות הנ"ל מובילות לשורש אחד. השורש הוא ההבנה שתהיינה טעויות. תהיינה מעידות ונפילות. אחרת – איך אפשר ללמוד?

זה בעצם הסרת האחריות ממך. לתת לילד לטעות כחלק מתהליך צמיחה והתקדמות.

כשלומדים להיות אחראים על ש"ב לבד – ברור שבתחילה שוכחים לפעמים עד שזוכרים כל יום. אבל, אם את תתזכרי ותבררי כל ערב אם הכל מוכן – שוב, האחריות אצלך.

אם כן –

אפשר, נכון וראוי להתחיל בתהליך. הוא חשוב לילדים בשביל החינוך ובנית ה"אדם" שלהם. את עושה איתם רק טוב בתהליך הזה.

תודיעי להם שהגיע הזמן שהם יהיו אחראים על שיעורי הבית שלהם. לכן, מהיום, כחלק מהתהליך, את מזכירה בתחילה רק פעם אחת לאחר ארוחת צהריים. אין יותר תזכורות. כמו כן – אין להכין ש"ב לאחר ארוחת הערב. (כמובן שאני רק נותנת דוגמה לכלל. את האמא ואת יודעת אלו כללים מתאימים לך.)

בהמשך התהליך, ע"י אמון בילדים ובאחריות שלהם, וע"י ההבנה שנפילות הם חלק מצמיחה, ושילדים חפצים לחוש אחראים – את תראי שגם בתזכורת אחת לא יהיה צורך.

אין גם סיבה שתשבי איתם באופן קבוע להכנת שעורי הבית. תודיעי להם שאת סיימת מזמן את בית הספר ששיך לך. עכשיו זה שייך להם. את יכולה, ואפילו מומלץ, להיות נוכחת בזמן הכנת השיעורים. אם תהיה להם שאלה או במקרה שיתקלו בבעיה – הם יוכלו לפנות אליך. אבל האחריות לכך נשארת שלהם. הם פונים אליך. לא את אליהם.

אני מאחלת לך הצלחה רבה בתהליך הנפלא הזה של אחריות!

תמר פ.