שלום וברכה.

תודה רבה על השאלה. זו שאלה חשובה שאני שמח לפנות אליה ולחשוב עליה מחדש, זה מסוג השאלות שעצם המציאות שאני לא מוצא את עצמי עם תשובה מהירה שלא חשבתי לבד על השאלה, מלמד אותי על הצורך שלי לחשוב יותר כך שתודתי נתונה גם על המוסר שלמדתי לעצמי מן השאלה שלך. מסיבה זו שלא חשבתי מספיק לפני ואני צריך ללמוד בשבילך מחדש את סוגיית ההודאה, לכן התשובה התאחרה.

שאלה גדולה שאלת, מה מקום להודאה על כך שאדם יוצא מצרה. הרי אם היו שואלים אותו היה לכאורה מעדיף לא להיות בצרה, וממילא לא היה צריך להצלה ממנה.

אני חושב שתחילת התשובה תלויה בשאלה אחרת. מדוע לאדם קורה מקרים רעים? שאלת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שאלת השאלות שכבר משה רבינו שאל. אם היה מובן למה הרעה מגיעה היינו יכולים להמשיך ולחשוב מדוע יש להודות כשיצאו מהצרה.

לכן כדאי להתחיל מהמקרה הרגיל, בו אין זה צדיק ורע לו, שהרי לא כל צדיק רע לו, וכפי ששמעתי פעם דבר נכון בשם רבי אביגדור מילר זצ"ל שיש טעות בהקשר של שאלת צדיק ורע לו, שהשאלה היא לא מדוע צדיק ורע לו, אלא מדוע "יש צדיק ורע לו", כלומר המקרים הרגילים הם שצדיקים טוב להם אלא שיש חריגות ולפעמים יש צדיק ורע לו, ועל כך נשאלת השאלה איך יתכן מקרה כזה. אבל המקרה הרגיל הוא שלצדיק טוב. מדוע אם כן אנחנו מכירים אנשים טובים שסובלים, או לחילופין אנחנו מכירים מספיק אנשים שווים, והגורל שלהם שונה. זו כבר לא שאלת צדיק ורע לו, אלא שאלה אחרת, מדוע יש אנשים טובים שסובלים יותר מחבריהם השווים להם. וזו גם שאלה גדולה, וגם אותה צריך לדייק, כי לא תמיד אנשים שנראים בעינינו שווים, הם כאלו, לפעמים יש אנשים שנראים שווים אבל באמת הם שונים ובאמת הסובל פחות טוב מחברו שאינו סובל. אבל זה רק דיוק, כי ודאי ישנם אנשים טובים שאמנם הם לא צדיקים גמורים ואולי אף פחות מכך, ואפשר להסביר את הסבל שלהם כמירוק עוונות, או כל הסבר אחר, אך השאלה היא מדוע חבר שלהם שמידת הצדקות שלו שווה לא מקבל את אותה מנת ייסורים?

לפני שאמשיך להתבונן, יש נקודה ראויה לציון. אביא דוגמא מן החטופים.

לכל אחד מהם יש חבר, שלא חזר, באותו יום היו הרבה הרוגים ופצועים. האם חבריהם שמתו ולא חזרו לא שווים לאלו שחזרו?

מה ההבדל למה הם זכו לחזור וחבריהם לא? נכון, הם סבלו סבל איום ונורא, אבל הגורל שלהם היה יכול להיות גרוע יותר, הם היו יכולים להיות כמו חבריהם. על זה צריך להודות.

ממש כך חולה שנתרפא, הוא התרפא, נכון שיש אנשים שלא היו חולים, אבל מתוך החולים יש שלא נתרפאו, על זה צריך להודות.

אבל עדיין, השאלה כמובן קשה, בסופו של דבר הם היו מעדיפים שלא לסבול כלל, ולא היו צריכים להינצל. איך הם יכולים להודות בפה מלא, כשלבם שבור על כל מה שעברו?

אלא שאם נתבונן במסלול של הקשיים שעוברים על אנשים נראה, שמסלול הקושי פעמים רבות הופך למסלול של צמיחה.

אני מכיר אנשים רבים שניצלו את הקושי שלהם לעשות דברים גדולים, אנשים שלקחו את מסלול החיים הקשה שלהם והקימו מערכות שיטפלו בנושא שהם סובלים ממנו, אנשים שבעקבות הקושי שלהם סיגלו חוסן נפשי מיוחד, יש כאלו שהקושי שהם עברו פיתח בלבם רגישות מיוחדת לסבל של אחרים וממקום זה הם הצליחו לסייע להרבה אנשים.

ובקיצור, מסלול של קושי עשוי להפוך למסלול של צמיחה, ואם נרצה להיות ממוקדים יותר פעמים רבות והקושי, מסליל את האדם אל עבר התפקיד המיוחד לו, ורק לו.

וכאן מגיע נקודה חשובה. בורא עולם יצר את האדם בשביל מטרה מסוימת, הוא בחר באדם כשותף בן ברית לתקן עולם. מה הסיבה לכך?

זו שאלה עמוקה שצריך לדבר עליה. אך ברור שבורא עולם לא יצר אדם בכדי שיעבור כאן מסלול של כך וכך שנים סתם כך, בכדי לעבור את המסלול הזה, שיהיה 'עוד אחד', ויהיו המון אנשים שכולם אותו דבר.

הוא ברא אנשים רבים עם תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד אחר במערכת המורכבת והמסועפת של תיקון העולם.

וכך נשמות ישראל דורי דורות כל אחד מתקן תיקון מסוים, יש נשמות גדלות שתקינו תיקונים גדולים ויש שתיקנו תיקונים קטנים יותר, אבל כל אחד נמצא כאן לשליחות הזו, לזכות להיות שותף במעשה בראשית.

זו הסיבה שהאושר של האדם תלוי במידת המשמעות שהוא מוצא, וככל שהוא מרגיש יותר משמעותי הוא הופך להיות מאושר יותר.

כי סיבת קיומו של האדם היא בשביל שליחותו כאן, וקיום השליחות מבעבע באדם ולשם כך יצר הבורא את האדם כשבטבעו הוא מחפש משמעות לחייו.

איך אדם ידע מה התפקיד שלו? האם יש לו נביא שהוא יכול לבוא לשאול אותו, שיאמר לו מה תפקידו?

אינני יודע אם כשהיו נביאים, הם עשו את התפקיד הזה.

חלק מהסיפור של התפקיד של האדם נעשה על ידי חיפוש עצמי, אם אדם קשוב לעצמו, הוא מוצא את עצמו עושה משהו משמעותי שמתאים לו לפי אופיו וכישוריו.

לפעמים ה' מזמין את האדם לתפקיד מאד ממוקד, לשם מיקוד התפקיד הוא יוצר עבורו מסלול חיים אישי ומיוחד. לפעמים המסלול הזה קשה, אם אדם ינצל את המסלול הזה למציאת התפקיד שלו הוא יבין אולי גם למה הוא קיבל את הקושי הזה.

נכון, זה קל לומר את זה. מאד מאד קשה ליישם.

אדם מבחוץ יכול לומר לאדם שעובר קושי, תנצל את זה למציאת תפקיד, תקח את זה למציאת המשמעות שלך כאן בעולם. לאדם עצמו זה קשה, ואי אפשר לומר שכל מי שעובר קושי לוקח את זה למקומות הללו.

אבל מי שזוכה לקחת את הקושי שלו למציאת התפקיד שלו, יזכה ויהיה בעל משמעות גדולה, וגם יזכה לעשות את שליחותו כאן בעולם.

אני יביא דוגמא על עצמי. כשהייתי בחור רציתי מאד להתקבל לישיבה מסוימת, חברים שלי פחות טובים ממני התתקבלו לאותה ישיבה שמאד רציתי להתקבל אליה. בהמשך הלכתי לישיבה שלא רציתי ללמוד בה, ואפשר לומר שאפילו סבלתי שם. באותם שנים לא ידעתי למה זה קרה לי, למה זה מגיע לי. היום אני מכהן כרב קהילות, וכאיש ציבור אני יכול לדעת בדיוק למה זה קרה לי. בזכות זה אני יודע מה זה שאומרים לא לבחור, בזכות שאני יודע מה זה שאומרים לבחור 'לא', אני יודע לתמוך ולעודד כאלו שאומרים להם 'לא', בזכות זה אני מנסה לסייע ככל שאני יכול בכדי להכניס אנשים למוסדות כשאני יכול לעשות את זה. כל הכאב שאני חוויתי צף לי כל פעם כשאני פוגש כזה מקרה, האם לא היה כדאי שסבלתי אז? אני מודה לה' שלא התקבלתי לאותה ישיבה שחפצתי בה, בזכות זה אני עושה היום דברים טובים. גם השהייה בישיבה לא מתאימה לי לימדה אותי הרבה, על מה זה להיות במקום שלא מתאים לך, וגם איך להתמודד מול אנשים שלא מתאימים לי, ועוד הרבה דברים טובים שנוצרו לי בעקבות הסבל שסבלתי משך שהותי באותה ישיבה, המקום בו למדתי היה לי המקום הנכון ביותר ממנו למדתי פרקים רבים בהלכות הנהגת ציבור, וכך עיסוקיי בעסקי ציבור נעשים טוב יותר בעקבות אותם שנים.

נכון שהדוגמא היא לא דוגמא של סבל נורא, אי אפשר להשוות את זה למחלות ל"ע, או להרבה מנות של סבל, הדוגמא שהבאתי אינה אלא משל ללמוד ממנו איך אפשר להבין סבל קטן ולצמוח ממנו, ולא רק ללמוד ממנו אלא גם למצוא את התפקיד שלך על ידי הסבל. ומזה אפשר להקיש וללמוד איך אפשר להפוך את הסבל לממקד תפקיד, וככלי ליצור משמעות לחיי הסובל.

תפקיד האדם לנסות להביט אחורה על חייו ולראות מה יצר אותו, מה הביא אותו להיות מה שהוא, האם רק האירועים הטובים שהוא היה בהם, או שמא גם הסבל יצר אותו. לא תמיד אדם יכול להצביע על כל סבל ולראות איך הוא הצמיח אצלו משהו חיובי, גם כי לא תמיד אדם עושה את המוטל עליו, ויתכן שאדם סבל ולא ידע לנצל את הסבל למציאת התפקיד שלו. ולפעמים הוא גם לא יודע בשנים האלו שהוא נמצא בהם מה יצר בו הסבל, איזה דבר טוב זה הצמיח, או מה התפקיד המיוחד לו שצמח על הקרקע של הסבל הזה. אבל זה תפקידו של האדם.

כתוב בפסוק (ישעיהו פרק יב פסוק א) "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". "ואמרת ביום ההוא" כל שנות הגלות לא תבין, אבל יגיע יום שבו תבין ואז תוכל להודות. זה נאמר על הגלות הארוכה, על מה שקורה עם האדם יום יום לפעמים יותר קל למצוא את סיבת הקושי, ומה תפקידו של הקושי, ובכל מקרה גם אם לא מוצאים את הסיבה, תפקידו של האדם לנסות לתת לקושי תפקיד. יתכן שזה בדיוק סיבת הקושי, למען התפקיד.

חז"ל (נדה דף לא עמוד א) אומרים על הפסוק הזה כך:

"דרש רב יוסף מאי דכתיב אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני והיינו דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו".

כך צריך לבאר את הפסוקים בתהלים (פרק כג) "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר: בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי: נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה: אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים".

נראה לבאר דברי הכתוב כך, דוד המלך אומר, 'על מי מנוחות ינהלני' – הביטחון בו יתברך מוביל אותו לחיי מנוחה. נפשי ישובב – הם מובילים אותי לחיי שובה ונחת, 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע – המנוחה והשלוה הזו נותנת לי יכולת להישאר במצב זה גם כאשר אני הולך בגיא צלמות, גם שם אני נשאר בשלוה, כי – 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני', כלומר, הביטחון והאמונה שלי בו יתברך נותנת לי מבט אחר על מאורעות החיים, אני מבין שהכל נעשה בשביל להנחות אותי, לא רק המשענת נועדה למעני, אלא גם השבט… גם כשקורה דברים שאינם טובים, הם מגיעים בכדי להנחות אותי, היחס שלי אליהם היא כיחס הכאת המקל של הרועה על צאנו, כאשר תפקידה של הכאת השבט היא כתפקידה של המשענת… 'תערך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה – שניהם נועדים בכדי להוביל אותי לשולחן הערוך נגד צוררי ומדשנים אותי בשפע. עד שהמציאות היא שכל מציאות החיים שלי היא מציאות ש: 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי'.

המבט על הקושי כמקל המוביל את האדם אל עבר תפקידו המיוחד לו, נותן משמעות לקושי. מתוך תהליך של הבנה והתבוננות, בצמיחה שהסבל זימן לאדם, האדם צריך להודות.

אך יש משמעות נוספת לסבל. אדם חי כאן בעולם, וכפי שכתבתי בתחילה הוא זכה להיות בן ברית עם בורא עולם. אחד הדברים הגרועים ביותר שיכול להתרחש לבן ברית, זה שהוא שוכח את בן בריתו. וכך אדם חי כאן בעולם, ולפעמים כשטוב לו הוא שוכח את הברית, הוא לא חי בתודעה של קשר עם בורא עולם. והסבל מזכיר לו את הקשר, זה תפקיד בפני עצמו, הזכות להרגיש קרוב אל ה', ניתנת לפעמים על ידי הסבל. לזכות לתודעה של "כי אתה עמדי".

כתבת על אלו שהיו בשבי החמאס, כשקוראים את דבריהם, ששומעים אותם, שומעים בדיוק את זה, הם זכו שם במעמקי האדמה לקרבת אלוקים. זה לא דבר של מה בכך.

למה בדיוק הם? למה לא אני ואת? זו שאלה שאין לדעת עליה תשובה, אך מה שבטוח שהם זכו לתפקיד מאד גדול.

חלק מהם עושים את זה, הם הולכים ומספרים את הסיפור שלהם וחולקים בחווית הקשר עם בורא עולם את שאר האנשים. יתכן שלא זו השליחות שלהם, יתכן שיש להם שליחויות נוספות, יתכן שהם זכו על ידי הסבל שלהם להיות שליחי ציבור שבזכותם המדינה למדה דבר אחד או שניים על ההתנהלות מול העולם. אפשר לחפש הרבה דברים שקרו בזכותם, אני לא יודע אם זה נכון שאני יעשה את זה, ודאי שלא נכון להאריך בזה בדבריי אלייך כי זה לא נושא השיחה. וכפי הנראה אני לא ממש יודע להגיד למה זה קרה ובשביל מה זה קרה, זה יומרני מצידי להכנס לזה, וזה לא תפקידי, אני רק נתתי כמה הצעות שהם אינם אלא השערה. אך אפשר לבטח למצוא תפקיד לסבל הזה.

אני רוצה לומר דבר מה נוסף שהוא חשוב לא פחות מכל מה שכתבתי, אלא שצריך לשים אותו במסגרת הנכונה:

גם לומר "לא הבנתי" זה חשוב. לפעמים חשוב לדעת שלא הכל מובן לנו, המודעות שאיננו מבינים הכל ויש דברים גבוהים ממנו, היא ידיעה חשובה בפני עצמה. הענווה, והידיעה של "דע מה למעלה ממך" להבין שיש הנהגה לעולם על ידי הבורא, שאני הקטן לא מבין אותה כי אני קטן והוא "אין סוף", ו"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", זו ידיעה חשובה בפני עצמה, שחשובה לכל עובד ה' לדעת אותה.

כי בתוך כל עולם המושגים המובן, ובתוך השטח הרחב מאד של החיים המובנים, יש צורך לדעת שזה לא חזות הכל, ויש משהו שהוא הרבה מעבר לכל זה, ואת זה נפנים רק אם יהיו גם דברים שלא נבין אותם.

המודעות הזו צריכה להיות באיזון הנכון, כי אדם יכול לחיות כמו רובוט ולא לנסות להבין, ולהימנע מתפיסה והבנה שמוטלים עליו להבין, בכדי שידע איך להתנהל נכון, ואיך לעשות את תפקידו נכון, והמסגרת של "לא מובן"

צריכה להישאר במסגרת מאד מצומצמת, אבל צריך לדעת שגם המסגרת הזו קיימת.

יש לה תפקיד חשוב של מיסגור היכולת של האדם, וגם של היכולת של האדם לשאוף גבוה ולדעת שיש משהו מעבר לעולם המושגים שבו הוא חי, כך יש סיכוי שהוא יפציע מתוך עולם המושגים המצומצם שלו.

אחרי כל הדברים האלו, אני חושב שצריך להעמיק יותר במושג הודאה. חז"ל (ברכות ז, ב) אומרים:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא עד שבאתה לאה והודתו שנאמר הפעם אודה את השם",

האם לא מצינו הודאה לה' עד לאה? נח מעלה עולות במזבח אחר המבול, אליעזר מודה לה' אחרי שסייע בעדו למצוא את רבקה ליצחק, לאה עצמה מודה לה' בכל ילד שנולד לה וקוראת שמו על שם ההודאה שלה, ראובן, ראה ה' בעניי,שמעון,  שמע ה' את חרפתי, האם זו לא הודאה? מדוע דווקא כשאמרה לאה, הפעם אודה את ה', נחשבת זו הודאה, עד שחז"ל אומרים שהיא הראשונה שהודתה.

נראה שיש טעות, אנשים חושבים שלומר תודה זה לומר דברי הודאה. אך ממש לא. זה לא מספיק. הודאה צריכה להגיע עם תהליך של הבנה, אפשר אפילו הבנה חלקית, אבל צריך שתהיה הבנה ותודעה עמוקה של הודאה.

אדם שחווה את החוויה שאת מתארת בשאלה שלך, לא יכול להודות, כי כפי שכתבת כל כך טוב, מצידו שלא יכנס לבור ושלא יוציאו אותו ממנו.

רק כשאדם מצליח להבין משהו על הצרה גם כן, רק כשהוא יכול לומר "אודך ה' כי אנפת בי" גם אם הוא לא מבין באופן מושלם, אבל הוא מרגיש שהיה לו ערך מוסף בהצלה, הוא לא חזר להיות מה שהיה קודם, במובן החיובי של המילה,

רק אז זו הודאה.

כשלאה אומרת ראה ה' בעוניי, היא עדיין לא מבינה למה היא סובלת, היא רק מודה על כך שה' שמע לתפלתה, אבל עדיין לא מבינה את הסבל.

כך גם כשאמרה שמע ה' את חרפתי. כפי הנראה רק כשהגיע יהודה, והיא רואה שהיא קיבלה יותר מחלקה המגיע לה [כי לכל אחת מארבעת הנשים הייה צריך להיות שלושה בנים אם היו מקבלות חלקן בשווה],

היא מבינה שיש תפקיד לסבל שלה, היא מבינה שלא יתכן שהיא תהיה גם אהובה כרחל וגם תקבל יותר בנים ממנה, היא מבינה לפתע שיש תפקיד למה שהיא שנואה, העדיפות שלה על פני רחל זו הזכות ללדת יותר שבטים, היא מצאה תפקיד לסבל, משכך דברי התורה הם "הודאה". אפדר להעמיק עוד ולהסביר למה דווקא מציאות זו של ריבוי שבטים צריך להגיע יחד עם סבל של "שנואה לאה" יתכן וריבוי מצריך עבודה מיוחדת של קשר על ידי הריבוי והעדפת החלקים, אפשר להתבונן עוד ועוד, אך נראה שזו הנקודה העיקרית של מידת ההודאה.

ברשותך אני מנסה להעמיק עוד.

יש פרק בתהלים שבו מוזכרים ארבעה שצריכים להודות, הולכי מדברות, עוברי הים, חולה שהתרפא, ומי שיצא מבית האסורים. כשמתבוננים רואים שבכל אחד מהם נאמרה תובנה שונה ביחס לסבל שהוא סבל.

ביחס לעוברי מדבר כתוב:

(ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ: (ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף: (ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם: (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב: (ח) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב:

אם נשים לב, לא כתוב שהם חטאו, גם לא כתוב שהם הגיעו למחוז חפצם, כתוב רק שהם הגיעו למקום ישוב ושבעו מן הרעב שהיה במדבר.

ביחס לאסיר ששוחרר לעומת זאת כתוב:

(י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל: (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ: (יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר: (יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק:

כאן כבר מדובר על אדם שהמרה וניאץ, יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו. ובית האסורים גרם לו להכנע. ואחר שהוא נכנע הוא שוחרר.

ביחס לחולה שנתרפא כתוב:

(יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ: (יח) כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת: (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם: (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם: (כא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה:

כאן כבר מדובר על אדם שאמנם לא מורד ולא מתכוין למרוד בו אבל הוא חוטא ודרכו דרך פשע. והחולי גורם לו לפנות לה'. וממילא הוא מפסיק לחטוא ומספר מעשי ה' ברנה.

ביחס לעוברי הים כתוב:

(כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים: (כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה' וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה: (כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו: (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג: (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע: (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם: (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם: (ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם: (לא) יוֹדוּ לַה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם: (לב) וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ:

כאן כבר לא כתוב שהאדם עובר עבירות, הוא גם לא מנאץ. וגם לא תועה, הוא ממוקד ויודע לאן הוא רוצה להגיע, וה' סייע בידו לעשות את תפקידו, וגם בדרך הוא זכה לראות את מעשי ה'.

נראה שיש כאן ארבעה מודלים של מציאת תפקידים. יש תפקיד מינימלי, יש אדם שהוא מבולבל, הוא לא מוצא את עצמו, ובשבילו, מספיק שיגיע למקום שיש בו מה לעשות, הוא מוצא את עצמו עושה משהו זה כבר התקדמות שמחייבת הודאה.

יש מקרה של אדם שאינו רק מבולבל, אלא מחרף ומגדף הוא יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו, אדם כזה צריך שיכניעו אותו, ועצם ההכנעה וידיעת מקומו מול ה' זה מיקוד הראוי לו להודות עליו.

יש מקרה של אדם שאולי לא מורד, אבל הוא חוטא ופושע ועצם הזכות שלו להפסיק מדרכי הפשע שלו זה מיקוד. ויש דרגה עליונה יותר מכולם, זה אדם שיודע מה מחוז חפצו, אבל אין לו את הכלים להגיע לשם, וה' נותן לו את הכלים והוא צריך להודות.

כך יש ארבעה סוגים של הכוונה שהסבל יכול לכוון את האדם, המידה הפחותה ביותר, זה שלא ימרוד בה', המידה הגבוהה יותר שיפסיק לחטוא. המידה הגבוהה יותר שימצא מקום לעשות בו משהו, שם הוא יוכל לחפש משהו משמעותי לעשות, העיקר שאינו במקום שממה. והדרגה הגבוהה ביותר היא מציאת תפקיד ממשי, ונתינת הכלים לעשות את התפקיד. כל אלו צריכים להודות, על האדם לחפש בתוך הסבל את הכיוון שסבל מכוון אותו, אם הוא ימצא את הכיוון הזה, יהיה לו על מה להודות.

צריכים להתפלל, שה' יתן לנו חיים מאושרים, שנזכה למצוא את המשמעות שלנו, וממילא את התפקיד שלנו ללא סבל. שלכולם יהיה אך טוב וחסד כל הימים, ומתוך הטוב נזכה להגיע למחוז חפצנו בשלום.

שנזכה לומר מזמור לתודה מתוך שמחה, ולא מתוך הסבל. שלא נהיה בחינת אודך ה' כי אנפת בי, אלא בחינת מזמור לתודה… עבדו את ה' בשמחה.

מקוה שדבריי מיישבים השאלה. ואם לא, אפשר בשמחה לשאול שוב לחדד וללבן את הסוגיא כראוי.

בברכה מרובה

שלמה

[email protected]