דלג לתוכן
לאקשיבה היקרים,
אני חרדית בת 26, רווקה. השנה, לראשונה אני לומדת בקבוצה מעורבת (דתית ומגדרית) ובמקביל התחלתי לעבוד במקום חילוני. (אחרי מספר שנים של לימודים אקדמיים בסביבה נפרדת).
אני מרגישה שההימצאות בסביבה יומיומית מעורבת גוררת עימה התמודדויות רבות, בעיקר סביב ההתייחסות שלי לגברים. ההתנהלות היומיומית שלי בעבודה ובלימודים נחווית כהליכה על חבל דק, כאשר מצד אחד אני רוצה להיות נחמדה ואנושית ומצד שני חשוב לי מאוד לשמור באופן מלא על גדרי הצניעות ולא להגיע למצב של זלזול בזה חלילה. המצב כרגע הוא שאני בלי סוף מחפשת סיבות להתחמק משהיה בחברת חבריי ללימודים. מה שאומר שבהפסקות אני מחפשת בנרות למי להתקשר, או סיבה לצאת ולהסתובב באוניברסיטה. המציאות הזו מתישה אותי וגוררת גם תחושה של בדידות. בנוסף, לפעמים אני מרגישה שהימנעות מקשר/ שיח עם גברים בקבוצה עלול להוביל לפגיעה בהם.
לדוגמה: מכיוון שיש לי טלפון כשר, איני חברה בקבוצת הוואטסאפ של שאר חברי הקבוצה, מה שאומר שלעיתים קרובות אני מפספסת מידע רלוונטי יותר או פחות, הקשור ללימודים. אחד הגברים בקבוצה משתדל מאוד לעזור לי להרגיש בנוח ובמסגרת זה מעדכן אותי במייל בהודעות ובעדכונים מקבוצת הוואטסאפ. מכיוןן שהוא יוצא מגדרו כדי לעזור לי, אני מרגישה מאוד לא בנוח לענות לו בצורה עניינית וקרירה, מתבקש שהתגובה שלי תהיה חמה יותר. יחד עם זאת, אין לי שום רצון ליצור קשר קרוב עם גבר זר.
דוגמה נוספת לדילמה שאני נתקלת בה היא כאשר אני פוגשת גבר מהלימודים/ מהעבודה בדרך ומה שמתבקש הוא שאלך איתו ואשוחח ומעמיד אותי בפני דילמה: האם ראוי שאעשה זאת?
אני נתקלת בדילמות מהסוג הזה באופן ממש יומיומי ומאוד קשה לי למצוא את שביל הזהב שבין אטימות וביישנות יתר לחוסר צניעות. בפועל, אני חווה המון אשמה סביב ההתמודדויות הללו ומנתחת בלי סוף אינטראקציות שהיו לי עם גברים: אם הייתי נחמדה מדי אני חוששת שהתנהגתי בצורה לא ראויה ולעומת זאת אם נשארתי מסויגת ומרוחקת אני חוששת שפגעתי, או שאני נתפסת כעוף מוזר.
ברור לי שאין תשובה חד משמעית לשאלה שלי, וכי צניעות היא עבודה פנימית, כך שהתפקיד שלי הוא לזהות בעצמי מה מהווה חציית גבול אך למרות זאת, אשמח להכוונה מצידכם.
תגובה אחת
משהו שלמדתי בעבודה מעורבת: כמדברים עם מישהו מהמין השני, צריכה להיות איזשהי הרגשה של חומה שקופה שמרחפת באוויר. אז כן, זה קשה לספר למישהי שעובדת איתך איזשהו סיפור מעניין שקרה לך וכשמגיע מישהו פתאום לא לספר את אותו סיפור, אבל כל מי שנכווה בדבר הזה (לא בפועל, אלא בהרגשה שהדיבור חרג מדיבור ענייני) ועדיין שומר על ראייה בריאה – מצטער על כך ובדרך כלל אחרי שאדם מתחתן הוא פתאום מבין כל מיני סיטואציות שבהם היה צריך לנהוג אחרת.
בהצלחה.
נ.ב. להיזהר לא להגיע לקיצוניות השנייה ולהעליב. היתה מישהי שעבדה איתי שהחליטה שאם אני אומר לה בוקר טוב זה כנראה לא שייך ותמיד היא ענתה לי תוך הפניית המבט לכיוון אחר. אין לי מושג במה חרגתי מנורמות של נימוס בסיסי אבל זה די מעליב שמישהו מדבר איתך ולא מוכן להסתכל עליך.