שלום לך נערה בוגרת ואחראית שמפלסת את דרכה הראשונית בעולם מלא בשאלות,

נשמע שאת מוטרדת משאלות שונות, אבל עוד לפני שאת קופצת למים וניגשת לתוכן הסוגיות שמעסיקות אותך, את תוהה איזו גישה כדאי שתוביל את החיפוש שלך ומהם הכלים החשיבתיים שבהם נכון להשתמש בשאלות מהסוג הזה.

אז איזה כובע לחבוש, את שואלת, את כובע השכל או את כובע הרגש? הנה, כבר זיהית שני ערוצים אפשריים שיכולים לשמש אותך במסע שלך.

לכאורה, התשובה הפשוטה והמיידית היא שאנחנו צריכים לבחור את כלי העבודה בהתאם למטרה שאותה אנחנו מנסים להשיג. אם את חותרת להשתכנע בצדקת הדרך באמצעות הוכחות וראיות אז עליך לנקוט בגישה שכלתנית קרה וללבן את הסוגיות ממקום נטול פניות אישיות, ואם נפשך מבקשת להיקשר ברוח, להתחבר לעבודת ה' ולהתמלא אז כדאי שתתני דרור ללב שלך להנחות ולהוביל.

אבל האמת היא שזה לא ממש עובד כך. השכל והרגש שלנו הם אמנם כלי עבודה חשובים, אבל הם לא נפרדים ונתונים לשליטתנו כמו פטיש ומברג שאפשר פשוט לבחור להחזיק באחד ולהניח את האחר.

כבני אדם, אנחנו מורכבים מחלקים שונים. יש לנו צד הגיוני ושקול ויש לנו חלקים אחרים יותר אינטואיטיבים וסובייקטיביים, אבל החלקים אינם מנותקים זה מזה ומונחים בתוכנו כמו קוביות בקופסה. הצדדים והחלקים השונים שלנו תלויים אחד בשני, ומשלימים אחד את השני ומקיימים אינטראקציות אחד עם השני ויוצרים את האדם. כך גם השכל והרגש. אני רואה אותם כחלק ממאגר כלים רחב שעומד לרשותנו, ולא רק שאינם סותרים זה את זה אלא מאזנים מעצימים אחד את השני בהדדיות.

אם את מקבלת את התיאור של האדם השלם שנדמה כמו מארג סבוך ומורכב, אך גם הרמוני ומתואם, את בטח מבינה שהשאלה 'האם להשתמש ברגש או בשכל במסע של חיפוש אמוני?' נשמעת כמו השאלה 'באיזה חלק של כף הרגל כדאי להשתמש בהליכה, בברך או בעקב?' הרי ברור שתנועת הרגל דורשת תיאום ושיתוף פעולה מלא של שני הרכיבים השונים הללו ואפילו אין מקום לדון מי יותר חשוב או אם מי כדאי להתחיל. חייבים את שניהם, ולא מספיק ששניהם יהיו ניצבים במקומם. בשביל שתתרחש תנועה, חייבים גם את כל המנגנונים העדינים שיוצרים תיאום עם משוב ופיצוי ואיזונים ביניהם.

כדי לתרגל, בואי נתבונן לדוגמה בשאלה הזו שלך עצמך. האם היא נובעת מהשכל? או מהרגש?, נראה לי שהרבה יותר מזה: היא נובעת ממך כאדם שלם. וכך גם המענה שאת מבקשת חייב להיות מענה הוליסטי שמתחשב בכל כולך ומספק לך מנוחה בכל המישורים.

עכשיו בואי נהיה יותר ספציפיות: תחשבי רגע על אחת מהשאלות באמונה שמעסיקות אותך (יכולה רגע להיזכר ולהתמקד באחת?) אני משערת שגם השאלה הזו לא נולדה ברגע של התפלספות רציונאלית יבשה. אם היא באמת תופסת אותך, ואולי לפעמים אפילו מסעירה ומטלטלת, אין ספק שהיא נוגעת גם ברגש, במקום מאד אישי. התעניינות כנה לא נובעת ממקום אדיש, וחיפוש אמת ספוג תמיד בקשת של רגשות, חלקם אולי אפילו רגשות קשים. בתוכך את יודעת שלתשובות שתמצאי יש משמעות עמוקה על האמונה ותפיסות העולם שלך, וזה אכפת לך ואת חוששת מההשלכות של התובנות האלה על החיים שלך ברמה האישית והרגשית. אבל גם הרגש הוא לא הדובר היחידי פה בשיח, כי מרגע שנבעו ממך וניסחת אותן, את חשה שהשאלות האלה אמיתיות, ותובעות מענה הגיוני שיתקבל על דעתך. את מבקשת להבין ולהשתכנע.

אם התיאור שנתתי כאן מתאים לחוויה שלך, ברור לנו שאי אפשר לדבר על חלוקה דיכוטומית בין השכל והרגש, ושתמיד תצטרכי להקשיב לשני הקולות החשובים הללו, כי שניהם כלים שה' נתן לאדם.

למרות שלא כתבת, תרשי לי לנחש ולומר בשמך שהמטרה שלך בסיפור הזה של שאלות בהשקפה היא חיבור. את רוצה תחושה עמוקה של שכנוע והתיישבות על הלב. בשפה התורנית קוראים לזה "ידיעה". זה חיבור העמוק והחוויתי שאת משתוקקת אליו. מצד אחד את לא יכולה לבנות את האמונה שלך רק על שיכנוע לוגי יבש ומנותק, או על דעות של רבנים כשאין לך חיבור רגשי לדברים, ומצד שני אי אפשר לדבוק ולהתמסר לתפיסת עולם שמבוססת על רגשות בלבד.

אני מאמינה שאם משתמשים בכנות ובצורה מאוזנת בכל החלקים שלנו אפשר להגיע לדרגה מסוימת של חיבור לאמת ולחוות ודאות ובטחון. מי שיכול לעזור לך לבחור איזה טיעון שכלי מתיישב על דעתך, מה נשמע לך הגיוני ומשכנע ומה פחות – זו האינטואיציה שלך. האינטואיציה היא לא סתם רגש רגשני שעלינו להתגבר ולכבוש אותו. להיפך, אינטואיציה היא תחושת לב, רגש עמוק שה' נטע בנו בתור 'מצפן', כדי שנשתמש בו ובעזרתו נבחר את התשובה שנכונה לנו. אנחנו חייבים להקשיב ללב ולאינטואיציה שהוא משדר לנו, כדי לבחור ולהפנים את האמונה.

אני נזכרת בכמה וכמה פעמים שבהן רש"י השתמש בביטוי 'ליבי אומר לי'. לא שכלי, לא השקפתי, לא הגיוני אלא ליבי. ותחשבי שעל סמך 'ליבי אומר לי' נבנו תילי תילים של דברי תורה! אז נכון, תחושת הלב שלנו לא בהכרח מזוקקת וטהורה כמו ה'ליבי אומר לי' של רש"י, והאינטואיציה בהחלט עלולה להטעות אותנו, אבל לרוב היא לא. הרב דסלר קורא לקול הפנימי הזה 'נקודת האמת' ואומר שחובתנו להיות קשובים אליו ככל שנוכל.

אז לסיכום נראה לי שאפשר לומר כך: כשעולה שאלה באמונה, זו הזמנה עבורך להקשיב לקולות שונים שמגיעים אליך. חלקם תשובות מהשכל, חלקם תגובות מהרגש. ואז מגיע תורו של המצפן הפנימי, הקול העמוק ביותר של 'ליבי אומר לי' שלך.

המכתב הזה עצמו הוא עדות לכך שהאינטואיציה שלך פעילה, אז תעיזי לצאת למסע שלך עם השכל והרגש שה' חנן אותך, מצוידת במצפן פנימי בריא שיורה לך בכל רגע נתון איך להתחבר לאמת.

שבת שלום

חני ר.