שלום רב!

אפתח בכך שמשמח לשמוע מאדם שזוכה לחוש מאושר ולהבין שיש לו כל מחסורו [בלי עין הרע, כמובן].

לא מספיק הבנתי את השאלה, האם את אומרת את זה לעצמך או לאחרים. לשם כך ארחיב מעט בכדי שהתשובה תתאים לשני המצבים.

המושג “עין הרע” מתייחס בעיקרון לצרות העין של אדם אחד באחר, אותה תחושת קנאה שמתעוררת בלבו של אדם אחד בראותו את הטוב של האחר, התחושה שהוא סבור שלשני לא מגיע הטוב הזה והיה מעדיף שלא יהיה, יכולה אכן לפגוע בו ובשפע המגיע אליו משמים.

כשאנו מסתכלים על האחר עלינו לשים אל לבנו שלא לגרום ל”עין הרע”, לא לתת לרע הזה, ל”חוסר הפירגון” הזה, להיות חלק מהתחושות הנלוות ליחסנו אליו.

בנוסף כדאי שנדע לא לגרום לאחר להטיל בנו עין הרע. לא להיראות בצורה שיכולה לגרום לאחר תחושות כאלו ולו בכדי שלא נפגע מאותו “עין הרע” שתתעורר בעקבות קנאתו.

הפוסקים מדגישים שאין לחשוש מעין הרע כשמדובר בדברים רגילים. כלומר, למרות שכעת אנו במצב הטוב ב”ה ואפילו שקורים לנו דברים טובים, כל זמן שאין מדובר באיזושהי חריגה מהנורמה, לא צריך לחשוש.

ועתה לשאלתך, אם את נמצאת בחברת אנשים ומספרת שאת מאושרת או שלא חסר לך כלום, זה יכול להשתמע בשתי צורות, האחת שזהו סיפור אובייקטיבי הקשור למציאות חייך והשנייה שזו הדרך בה את למדת לקבל את המציאות בה את חיה. למרות שבדרך כלל אמירות כאלו מגיעות מהמקום הסובייקטיבי שלך, מקום שאין סיבה לקנאה אלא דווקא ללמידה, ל”קנאת סופרים” שבדרכה מרבה חכמה. עדיין, אם הדברים לא אמורים בצורה ברורה מספיק, השומעים יכולים לפרש את זה באופן בו הם יבינו שקרה לך מקרה נדיר ש”הכול טוב” בחיים שלך. וזה אולי יכול חלילה לעורר עין הרע.

מאידך, כשמדובר על דיבור בינך לבין עצמך, מטבע הדברים מובן שאת שמחה בכך ולכן אין סיבה לחשוש מעין הרע ואדרבה הדברים האלו נאמרים בכדי לחזק ולשמח את עצמך ולהזכיר לעצמך עד כמה היטיב ה’ עמך ונתן לך טוב. אמירות כאלו הן טובות לכשעצמן וטובות עוד יותר כשהן מופנות בהודיה כלפי מי שסיפק לך את כול הטוב הזה, כולל את היכולת הנפלאה להרגיש באמת במילוי.

אזכיר כי הגמרא בברכות [נה ע”ב] מזכירה אפשרות כזו שאדם חושש מעין הרע של עצמו. להבנתי כנראה מדובר באדם שאכן מרגיש רע עם הטוב הזה, באדם שעינו צרה גם בשלו, שמתעוררות בו תחושות לא טובות לגבי כל מה שיש לו וחושש שאותן תחושות שליליות אכן יפגעו בו.

ומעבר לכול זה יש לזכור את שלמדונו חכמנו “כללא דמילתא, כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה” [-כל המקפיד, מקפידים עמו ומי שלא מקפיד, אין מקפידים עמו], ה”מקום” שאנו נותנים לאותם ה”כוחות” הוא שמחזק את הוויתם ולכן צריך לנסות לא “לעשות מזה עסק”. ועדיין, כמבואר שם “למיחש מיבעי”, משום החשש הקטן שעדיין יוכל אותו כוח שלילי לתפוס, צריך להשתדל לא לעורר את התחושות ההרסניות בלבם של אחרים וק”ו שלהרחיק אותם מלבנו אנו.

מקווה שנתתי מענה לשאלתך. בהצלחה רבה.

מנחם

mns10300@hotmail.com