למערכת אקשיבה שלום וברכה!
ראשית חייבת להודות על האתר שעוזר לי מאד ואני מסכמת ממנו מדי פעם נקודות חשובות לחיי, תזכו למצוות!
למרות שזמן ארוך מאד אני במצב די מבולבל והתקדמות מזערית פניתי רק עכשיו כיון שלא רציתי לחזור על שאלות דומות לפני שאני פועלת ע"פ התשובות שם ומוכנה להתקדם הלאה, ועכשיו אני חושבת שאני באמת ממוקדת יותר באתגר שלי הספציפי ולא בתוך יותר מדי בלאגנים מחשבתיים ויכולה לבטא אותו.
אז אני רווקה חרדית בת 23 בוגרת סמינר ובשנתיים האחרונות לא עושה כלום: לא לומדת (עושה תואר, אבל לא נכנסת לשיעורים בזום), לא עובדת, לא עוזרת בבית ולא מבלה עם חברות. קמה בצהריים ואם אני קמה בבוקר אני לא יודעת מה לעשות עם החיים. כשאני חושבת על זה, אף פעם לא עשיתי מה שצריך כי צריך, פעלתי מתי שהתחשק לי, היו לי מלא תחומי עניין ואהבתי ללמוד, הלימודים היו פרונטליים ולכן איכשהו שרדתי. אבל בשנתיים האחרונות אין לי חשק לכלום כמה שאני יודעת שזה חשוב ושזה מה שרציתי ואני אוהבת, אין לי כוח יותר. כבנאדם שמונע מתשוקה אני כל החיים מנסה לסגל משמעת עצמית וזה פשוט לא עובד עלי, כל השיטות, רק כשאני עושה משהו שאני באמת רוצה פלוס חשק זה תופס. שנתיים של חוסר חשק-אדישות זה המון זמן (לאדם פעיל בעברו) וגם לא נראה שמשהו משתנה, יש לי תובנות חדשות ואני לומדת פה ושם, אבל מעשית? כמעט כלום. אבל אם רגעים כאלה תמיד יכולים לקרות בחיים ותמיד קמים ומוצאים רצון חדש, בשנים האחרונות זה חוסר פעולה טואלי שמרגיש כמו "לאן מכאן?" תחומי העניין כבר לא "כל העולם" יותר והחשק להשקיע סתם בשביל עצמך, כדי לעשות דברים שאני אוהבת ומה שטוב לי יורד וכבר לא אכפת. נראלי כאילו לא אסיים את הלימודים לעולם (כי איני לומדת). כאילו צריך לעשות דברים משמעותיים יותר בחיים. ההורים פעם שאלו מתי אתחתן, בשנים האחרונות לא לוחצים עלי אבל לפני חודש בערך אמא שלי שוב אמרה: "עד עכשיו אמרת שתחכי לסיים את התואר, ועד שתקבלי עבודה וכו. לכי תדעי, אולי צריך לשנות חשיבה? לצאת לשידוכים ואז כבר תהיה לך ס"ד ותקבלי עבודה, וגם התואר ירוץ ותשקיעי בו יותר". כמה שזה מנוגד למה שחשבתי לפני כמה שנים עכשיו פתאום זה נראלי פתרון. כשיהיה לי בשביל מה לעשות וארגיש שליחות/אחריות זה יכניס בי את התשוקה לחיים וינער אותי מהאדישות כי תהיה לי עכשיו סיבה למה להשקיע. מצד שני לא נעים לי לומר לאמא שאני רוצה לצאת לשידוכים, וגם מרגישה שזה די אסור, כי אני לא ממש חולמת על משפחה וילדים, יודעת שזה יבוא ואקבל זאת באהבה אבל האמת שאני חושבת יותר על הפן הזוגי וצורך באינטימיות וזה יותר מה שגורם לי לרצות להתחתן. אני מנסה פה ושם לשמוע הרצאות, להתחזק, להפסיק להתמקד ברצון השטחי הזה ולרצות באמת לבנות בית, אבל משפחה אף פעם לא היתה בראש שלי מקסימום כי אני ארצה דירה משל עצמי (ואני דווקא אוהבת את המשפחה וילדים). מנסה להתחזק, לשמוע הרצאות, (לפני שבוע מחקתי את האינסטגרם כחלק מהמטרה הסופית שלי לעבור לטלפון כשר כדי לבנות בית של תורה עם בחור יר"ש), אני בנאדם רציני שחושב על העתיד ומשיקולי תועלת גם רוצה להיות אמא צעירה ולא מבוגרת, במיוחד שאני בנאדם קצת "מבוגר" באופי ומנסה לחזור לפעם כשהיה לי פחות שכל/אדישות/תאוות. וגם החברות שרובן התחתנו+ילדים מזכירות לי את השאיפה הזו.
ניסיתי לחשוב בכיון שאני צריכה להתעורר על עצמי עכשיו כדי להתקדם הלאה בחיים ולהתחתן אבל לא מצליחה לדמיין את זה אפילו בשביל לדרבן את עצמי לפעול כי זה כביכול רחוק, הזמן לא זז ו"לא הגיוני" (למרות שקבעתי לעצמי בעבר דד ליין למתי אני מתכננת לצאת זה עדיין נשמע דמיוני ורחוק). בקיצור זה המצב, אני כרגע די עושה כלום. וחושבת מה הלאה, איך להזיז את עצמי, מתי לצאת לשידוכים וכו'. (אני נחשבת מוכשרת, לפני כמה שנים הייתי מאד פעילה. וכן משתדלת להתקדם ולעשות קצת, למרות שזה קצת, אבל אני עושה טיפטיפה יותר מכלום ולא ממש כלום. מרגישה כאילו צריכה להתעורר על עצמי, להפסיק לחשוב ולהתחיל להתקדם בחיים).
תודה רבה וסליחה מראש על האריכות!