שלום לך יקרה מאד.
כואבת את כאבך, מרגישה את השריפה הבוערת בתוכך, את הפצע שמדמם בחשאי ובוכה עמך.
זהו כאב עצום, חתך בגוף ובנפש.
מסע כבד שאת סוחבת עליך.
פגיעה עמוקה.
את צודקת כשאת רוצה לפעמים להתעורר ולומר זה היה אולי חלום? זה אולי לא אני?
להתכחש כמו שהסביבה מתכחשת.
אבל את לא יכולה- זה עוד שורף…
וזו שריפה. ארוכה ועמוקה ואני מאמינה לך בכל לב שזו פגיעה קשה שאי אפשר להתכחש לה.
אסור.
אני מרגישה בין המילים שלך הרבה כעס.
כעס על החברה החרדית שנרדמה בשמירה.
ואולי גם קצת כעס על רבונו של עולם שלא שמר עליך.
את היית ילדה. ילדה טובה וצנועה.
ואת שואלת למה?
למה זה מגיע לי? אני הייתי בסדר.
יש בך הרבה זעם , כאב, כעס, ותחושת חוסר אונים.
השאלה כלפי מי באמת הם מופנים?
העזת לכעוס על התוקף? לצעוק, לכעוס ממש עד חרמה.
העזת לשאול שאלות שהילדה הקטנה לא העיזה ושתקה?
אולי- קודם כל שחררי את הצעקה הזו שכלואה בך, מותר לך לזעוק אותה: אני הייתי ילדה. מישהו היה צריך לשמור עלי.
יכול להיות שהזעקה הזו מופנית כלפי הורייך, או אחד מהם, יתכן שמעולם לא העזת לשאול אותם איך זה קרה להם? למה הם נרדמו בשמירה עליך.
אין לי מושג היכן הם היו והאם הם יכלו להיות יותר ערניים, האם היה באפשרותם למנוע את הפגיעה.
אבל ברור לי שכיום את יכולה לשחרר את הזעקה הזו של הילדה הקטנה שלא מרגישה מספיק מוגנת.
אני מקווה שהלכת לטיפול לשחרר את הכעס והכאב.
כי אחרי פגיעה עמוקה כזו, אי אפשר בלי לשחרר את עוצמת הכאב והזעם הטמונים בנפש, גם אם עברו שנים והכל נראה "כאילו" בסדר.
ורק אחרי שתתני לפצע לדמם בטיפול.
אחרי שתלמדי לחבוש את עצמך ולומר לעצמך: " את ילדה טהורה וטובה, אסור היה לפגוע בך. אסור. זה פשע!"
רק אז תוכלי להכיל את החלק השני של התשובה:
אכן קיימות בציבור החרדי פגיעות מיניות. וזה אסון וכאב.
אין לי חשק לכתוב מספרים ואחוזים גם כי הם אינם מדויקים- עדיין לא הכל מדווח .וגם ובעיקר.
כי כל ילד פגוע זה עולם שנחרב.
החברה החרדית מנסה בכל כוחה בשנים האחרונות להתגייס למנוע ולטפל בבעיה.
קיימים מרכזים בהרבה ערים והם עושים המון למען הנפגעים.
בבתי הספר מועברים שעורים במוגנות, מתקיימים כנסים למודעות להורים.
זה עוזר? כן.
זה מונע?
הלוואי.
נכון שדווקא בגלל הערכים של הצניעות והיחס המתחשב בין אדם לחברו, תוכלי למצוא את הפושעים שמנצלים את הערכים האלו לפגיעה.
האם זה מרוקן את החברה מערכיה?
האם בגלל שהחברה החרדית נותנת צדקה ומרחמת ויש כאלו בודדים שגונבים בחסות הנתינה הזו.. האם היית אומרת שאסור לתת יותר צדקה?
האם בגלל שיש רמאים שמתחזים למקובלים היית שוללת את כל המושג של כח הרבנים?
זוהי התורה- צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה.
זוהי תמצית הבחירה.
גם שלך.
היה לך ניסיון עצום.
האם תיפלי ממנו, תשמטי את כל עולם התמיכה היקר לך?
או תיבני, תתבונני. תכאבי ותחבשי,
ותקומי.
מחוזקת יותר.
מחוברת.
מאחלת לך מסע מצמיח לריפוי.
ואולי תוכלי גם את להיות תורמת בדרך כל שהיא למניעת המקרה הבא?
חשבי על כך, זה יכול לסייע לך המון בריפוי הכאב.
איתך-
אסתי
[email protected]
דלג לתוכן
2 תגובות
אוי כמה שכואב וכמה שזה צורב ולא מצליח להגליד כמה אני מזדהה עם אותה כותבת אבל אין מה לעשות זאת המצב אני מכיר רשעים פושעים וסוטים שמסתובבים חופשיים לגמרי על אף שיודעים עליהם את מעשיהם ומכיר אנשים שנפגעו ויום יום הם סובלים מזה במישור ובעקיפין ומזמבבים ומלעיטים אותם בכדורים פסיכיאטריים השם יקום דמם במהרה אמן
קודם כל לכותבת/לשואלת. אני מזדהה איתך בכל מילה. הכאב הוא עצום וגם אחרי עשרות שנים זה לא עובר. אני אישית גם עברתי פגיעה ולמרות שעברו כבר למעלה משלושה עשורים ולמרות כל הטיפולים שעברתי עדיין אני זועק עד לשמיים ובאיזה שהוא מקום מאשים את התוקפים במצבי כיום. שבגללם לא הייתי מסוגל ללמוד מקצוע בין אם מדובר במקצוע קודש כמו רבנות ספרות ועוד ובין מקצוע חול ולכן גם רמת ההכנסה שלי בהתאם ולכן גם העבודות הזמינים בהתאם. וזה רק חלק קטן מאוד מהתוצאות. ישנם עוד הרבה דברים אחרים שמושפעים ישירות ובעקיפין מכך. כל כך הרבה סבל בחיים ואיך שאנשים מסתכלים עליי בגלל כל מיני דברים שעשיתי מתוך האי-שקט שחוויתי.
נקודה אחת למשיבה אכן דווקא בנקודה של הצדקה חז"ל כבר אמרו שכיום אין חיוב לתת לכל אחד כשלא מכירים את האוסף מסיבה זו בדיוק. ישנם כל כך הרבה רמאים וגנבים