יש לי בעיה שמקשה עלי בהרבה תחומים בחיים, אני מאד נרתעת ממגע.
אני מרגישה כאילו אני חסומה ואני לא מצליחה .
ניסיתי מספר טיפולים אשר עזרו בהתחלה ואחכ חזרתי לשיגרה הרגילה. כמובן שהדבר מאד בעיתי לזוגיות שלי.
למי עליי לפנות? מדוע קשה לי?
דלג לתוכן
יש לי בעיה שמקשה עלי בהרבה תחומים בחיים, אני מאד נרתעת ממגע.
אני מרגישה כאילו אני חסומה ואני לא מצליחה .
ניסיתי מספר טיפולים אשר עזרו בהתחלה ואחכ חזרתי לשיגרה הרגילה. כמובן שהדבר מאד בעיתי לזוגיות שלי.
למי עליי לפנות? מדוע קשה לי?
שלום לך, יקרה.
את כותבת שאלה כל כך נוגעת – נוגעת ללב, לנשמה ולחיים.
את שואלת למי עלייך לפנות, ומדוע קשה לך. מספרת שכבר הלכת למספר טיפולים, הם עזרו מעט והחסימה שבה לה…
אז יקרה, אני באמת באמת לא יכולה לדעת מדוע קשה לך, ואם לא נדע מדוע – גם לא נדע למי עלייך לפנות.
לפני זה הייתי רוצה לשאול אותך – האם קשה לך שקשה לך? האם היית רוצה לשנות? לייצר משהו חדש? שואלת את זה, כי בדרך כלל, כשיש קושי במגע, העבודה היא לא תמיד פשוטה, קלה ומהירה, לפעמים יש צורך בהרבה מוטיבציה, כדי להתמיד בדרך למרות הקשיים, ושואלת אותך לגבי זה.
עוד שאלה היא – האם עם כולם קשה לך במגע? גם עם חפצים, בגדים, תויות, דבקים, חול, אורז יבש וכאלה? האם גם עם אנשים אחרים מלבד אישך?
ואתן כמה אפשרויות ל: "מדוע" ולפי זה נחשוב על "למי", בסדר?
אז סיבה ראשונית היא – קושי בויסות חושי שלא טופל.
פעם שמעתי מרפאה בעיסוק שמסבירה: "תארו לכם שאתם עולים לאוטובוס והוא צפוף מאד. אנשים מדברים בקולי קולות, הנהג מדליק את הרדיו בפול, למי שנצמד אליכם יש ריח של זיעה, ולסבתא שיושבת מתחת לאף שלכם – ריח של פטרוזיליה. ההוא ממול, שקרוב אליכם עד מחנק, מריח מהסיגריה. חוץ מזה אנשים עולים ויורדים ודוחפים ונוגעים ואפילו ה"נוף" מהחלון חולף במהירות מסחררת. אתם יורדים מהאוטובוס. אופפפפפפפפפפפפפפפ. חוזרים הבייתה ומה רוצים? רק להתעטף בשמיכה עם הריח של המרכך המוכר ולשקוע בתוך השקט – שקט – שקט הזה. נכון? אבל יש מסיבה. ובלונים בכל הצבעים, וריחות של אוכלים ושל סיגריות ושל מנגל בחוץ וצחוקים ורעש. וואו. אפילו לתאר את זה קשה, נכון?
"ככה מרגיש אדם עם קושי בויסות החושי כל הזמן" היא הסבירה התוית שמגרדת, התספורת שמלאה עקצוצים, השמש שמסנוורת, החבירה שלוחצת לה יד ומחבקת במפתיע. כל העולם מלא גרויים שכאשר הויסות החושי תקין – הם נסבלים ואפילו נעימים, אבל כאשר ישנה רגישות יתר, אז קשה וסובל מאד להמשיך".
מה עושה לך התאור הזה? מזדהה? קשור אלייך?
אנשים עם רגישות יתר, שממילא צריכים לצלוח כל כך הרבה מגעים בחיים שלהם, יהיו זקוקים למגע מתואם במיוחד, אחרי שיבקשו מהם רשות, אחרי שיסבירו להם, אחרי שיגיעו להסכמה, אחרי הרבה שיח. ככל שאדם בעל רגישות יתר "ננגע" פעמים רבות יותר בחייו בצורה לא מתואמת, שלא במתכוון – רק הדודה חיבקה חזק מידי והחבירה נישקה בהתלהבות על שתי הלחיים – וכבר מתפתחת סלידה עמוקה ממגע. סלידה שהופכת גם לרגשית.
עצם המודעות לכך ולצורך שיתנהגו אלייך בצורה רגישה ומתואמת, יכולות לעזור מאד. לשם כך אולי שווה לפנות לכמה פגישות יחידות של ייעוץ ובנוסף – ניתן לטפל במרפאות של רפוי בעיסוק, ולהקטין את עוצמת החוויה. להתחיל להתרגל ולהקטין, בהדרגה, את עוצמת הרגישות. לייצר ויסות מתואם יותר. יש אימון שמיעתי ואימון תחושתי, ובאופן כללי – יש למרפאות בעיסוק, כשהן טובות, מענה שווה.
סיבה נוספת שיכולה להיות לקושי – הוא ספציפית עם בן הזוג. לפעמים משהו מפריע, ואנחנו מתקשים מאד לתת לכך בטוי. זה יכול להיות משהו קטן, אבל מטריד. ריח לא נעים, שיניים לא מצוחצחות, משהו במראה שלא מוצא חן. ולפעמים – אישה כל כך דורשת מעצמה להתעלם מהקושי, לזרום ולכבד את בן הזוג שלה, לפעמים היא חושבת "מה זה יעזור אם אגיד, ממילא לא ניתן לשנות" שהיא מתעלמת מהדבר שמפריע לה. אלא שההתעלמות לא עוזרת, ברוב רובם של המקרים, היא פשוט מתעצמת מבפנים ומפתחת הימנעות.
כאן שווה להגיע לתהליך של ברור עמוק, לפעמים בחברת בן הזוג, לפעמים בעצמך, לבדוק – מה מולו מפריע, קשה, מרתיע. ואז? מפליא לגלות כמה אפשר לשנות, להזיז, לייצר משהו חדש, גם אם כל כך היה נדמה שאי אפשר.
ויש עוד אפשרויות.
מחקר מעניין ביקש לבדוק את החוויה הסומטית – הגופנית: בנסוי שנערך, הגיע רופא צעיר בכל בוקר, כל בוקר, לאישה חולת אליצהיימר..בכל בוקר הוא לחץ את ידה לשלום, היא שאלה אותו "מי אדוני" והוא הסביר לה שהוא הרופא שלה, וטיפל בה דקות אחדות. כך בכל בוקר. האישה החולה – שתאי מוחה התנוונו, בכל בוקר מחדש לא זכרה את שמו ותפקידו של האדם מולה.
בוקר אחד, הוא נעץ מחט קטנה בעדינות, לכף ידה המושטת לשלום. כשהיא לחצה את ידו – היא נדקרה קלות.
למחרת, שוב הגיע הרופא. הושיט את ידו ללחיצה, אבל האישה לא השיבה לו יד. היא רק שאלה אותו "מי אדוני".
ההסבר העומד מאחורי הנסוי הזה, מספר על החוויה הגופנית שנחקקת, גם כאשר אין זיכרון. המח אינו זוכר, לפעמים ממש משכיח מפאת מנגנוני ההגנה שלו. אבל הגוף – הגוף עדיין זוכר ומפתח הימנעות (או תגובות נוספות והפוכות שנראה שלא קשורות אליייך עכשיו) בהתאם לכך עולה ומתפתחת שיטת "הגוף הזוכר" : שיטה טיפולית בה ישנה התמקדות לא רק בחלקי הנפש, אלא בצורה גלובלית יותר ועגולה יותר, בגוף ובנפש.
פעמים רבות, כאשר ישנן טראומות מודחקות מחוויות גופניות, טראומות שיכולות להחשב בעיננו כ"פשוטות" "זניחות" ו"לא רלוונטיות" או טראומות עמוקות ובועטות, הגוף מגיב לכך בהתאם – ודוחה מגע. מתקשה מאד להכיל מגע, אפילו אם לכאורה הוא נעשה בצורה אוהבת, מחבקת, מזמינה.
מה עושים אז?
אחרי מודעות ורצון לטפל, שווה ללכת לתהליך. התהליך הוא עמוק, ולא מסתכם בפגישה או שתיים. מה שחשוב ביותר הוא ללכת למטפלת שבקיאה מאד בתחום פגיעות, שעברה התמחות ספציפית בנושא.
זה יכול להיות טיפול שכולל רק שיחה, ועל ידי הבנה ועיבוד של טראומות, ניתן להגיע לשנוי.
וזה יכול להיות טיפול שכולל אלמנטים גופניים – שיטות כמו התמקדות, שנותנות מקום לחוויה הסומטית, שילוב של יוגה או כלים נוספים, כאשר שוב – חשוב מאד לברר על המטפלת והתמחותה המקצועית, לפני התחלת התהליך.
ואולי יש עוד גורמים לקושי הזה… מוזמנת לשאול, לבדוק, ובעזרת השם למצא תשובות שייטיבו לך ולכם.
אני כאן, אם תרצי.
תמר ע.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
