שואל נכבד מאוד.

שאלתך מעלה בירור יסודי וחשוב מאוד, היאך יתכן שתורת ה' שנמסרה לנו מפי בורא העולם לא אסרה דברים אלו בחקיקה? וכי החברה האנושית מוסרית יותר מן התורה?

למען הגילוי הנאות, אודה בפניך שנושא זה הינו עמוק ורחב מאוד, וכבר התחבטו בו ראשונים ואחרונים; ויריעה זו קצרה מידי מכדי לדון בנושא זה.

בגלל כך אני אתייחס לדוגמאות שהבאת, ואדון בכל אחת ואחת.

נפתח תחילה בנושא העבדות והחירות. כיום החברה שוללת עבדות, ורואה בה דבר פסול ולא ראוי. והנה למרבה הפליאה, כמעט אף אחד מאיתנו לא נמנע מלרכוש מכשירים טכנולוגיים שיוצרו במזרח הרחוק, תוך כדי רמיסת ערך החירות והפרת הביטחון האישי של העובדים. במפעלים אלו ישנה רשת המקיפה את העובדים המיועדת למנוע מקרי התאבדות. הדברים הללו ידועים ומפורסמים לכל, ואף אחד מהעולם המערבי הנאור לא מנסה למנוע את זה ולו במעט. למען ההגינות, נוח לנו עם זה. מה שרחוק מן העין – רחוק מן הלב. נוח לנו להפטיר באדישות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

אבל למה לנו להרחיק עד המזרח הרחוק? וכי כאן בארץ ישראל, לא צריך המחוקק להיאבק כל הזמן במעסיקים אכזריים המנסים למנוע מעובדיהם דברים בסיסיים? מדוע העובדים צריכים להתאגד בגוף גדול שיילחם בשבילם? מדוע כל כך הרבה פועלי בנין מתים בשעת עבודתם?

התשובה לכך היא פשוטה. חילוקי מעמדות – בין אם נרצה בכך ובין אם לא נרצה – הינם חלק בלתי נפרד מהחברה האנושית. משכך, כל מעביד מנסה להוציא מהעובדים שלו את המיטב, ולהרוויח עליהם כמה שיותר. והעובדים מנסים לשמור על זכויותיהם ולהגן על עצמם.

ההבדל בין תקופתנו לתקופת המקרא הינו, שבזמן המקרא הפער בין המעמדות היה גבוה כל כך, עד שהיו אנשים שהסכימו לוותר על שכר פעולתם, עבור מזון וקורת גג מהמעסיק; ואילו כיום החוק אוסר על העסקה בלא תמורה. מלבד זאת, אין שוני גדול בין התקופות.

אצטט את לשונו הזהב של הרמב"ם, שהלוואי שמעבידים בימינו היו מפנימים את דבריו ומיישמים אותם הלכה למעשה. וזה לשונו (הלכות עבדים פרק ט הלכה ח): "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואף על פי שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים, לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד, ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".

אתה מכיר מעביד שמתנהג כך היום בימינו? לא מרבה עליו צעקה וכעס, לא מבזה את העובד, נותן לו מאותם מאכלים שהוא אוכל?

כל אותם הוגי דעות שהזכרת, ניסו בכתביהם לשרטט אוטופיה בלתי מציאותית. התורה היתה ריאלית, ובתוך צורת העולם המציאותית היא תיקנה חוקים ותקנות המסדירות את המעמד האישי של החולייה החלשה.

אחת הפרשיות שעוררה את תמיהתך הינה האפשרות שאדם יכול למכור את בתו לשפחה. האסוציאציה הראשונית שעולה בנו למקרא הפסוקים אכן מעלה רושם לא נעים. אדם מוליד בת, ומוכר אותה בגיל שש לאדם זר.

ברשותך הבה ונקרא את הפרשה שוב על פי דברי חז"ל באופן נכון יותר. על פי דברי הגמרא (קידושין כ, א) שנפסקו להלכה ברמב"ם (עבדים ד, ב) "אין האב רשאי למכור את בתו, אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כתונת שעליו".

מדובר, אם כן, באדם עני מרוד, שאין לו יכולת לתת לבתו את הצרכים הבסיסיים והמינימליים ביותר. האבא המסכן הזה מנסה למצוא לבת שלו קורת גג ומזון. הפתרון שעומד בפניו הוא למכור את בתו לאדם עשיר, שידאג לכל צרכיה, תמורת עבודות בית קלות [שהרי בל נשכח שמדובר בילדה בת שש!]. התורה גם כאן מסדירה את היחסים שבין העובד לשפחה, ודואגת לשמור על כבודה של האמה.

אצטט לך קטע מהרב הירש (שמות פרק כא פסוק ז) שמתייחס אף הוא לעניין זה, ומציין שמדובר במקרה קיצוני, ואין מדובר בנוהל שגרתי. וזה לשונו: "כל מה שידוע לנו ממקורות ספרותינו הלאומית על מעמדה המרומם של האשה בישראל (עי' ישורון, כרך י – יא), על יחס ההורים אל ילדיהם, וכן על החיובים המוטלים על ההורים בשעה שהם משיאים את ילדיהם – מביא אותנו לידי הנחה ברורה, שלא ימכור אדם את בתו אלא אם כן הגיעו מים עד נפש ומצבו דחוק ביותר: וכי – ימכור איש את – בתו לאמה – אם איש ישראלי ימכור בדרך זו את בתו הקטנה לאמה על מנת להשיאה ככל שאפשר; ולעולם "אין האב רשאי למכור את בתו אלא אם כן העני ולא נשאר לו כלום לא קרקע ולא מטלטלין ואפילו כתונת שעליו" (רמב"ם, הל' עבדים פ"ד ה"ב; ועי' קידושין כ ע"א).

גם בלאו הכי, אל לו לאב לנצל את זכותו להשיא את בתו כשהיא קטנה, ואמרו חכמים: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא ע"א), ומשמע שאסרו לא רק להשיאה בעל – כורחה, אלא אף לדבר על ליבה שתסכים להינשא לפלוני, כדרכם של הורים המשדכים את בתם. ברית נישואים, שתקשור לב אל לב, תצלח רק מתוך רצון גמור. התורה נתנה לאב את הזכות החוקית להשיא את בתו הקטנה, שכן ידעה התורה, שהאב הישראלי לא ישתמש בזכות זו אלא בשעת הדחק, כשהסדר כזה של עתיד הבת יביא לה הצלה ורווחה. במקרה כזה יש ברכה מרובה בהיתר החוקי שבנוהג הזה – כפי שהוכח הדבר בתמורות הגורל של עם ישראל בגלותו (עי' תוספות שם ד"ה אסור). כביכול, נאזרה התורה עוז ונתנה מקום לקיומם של מושגי – משפט עיוניים כאלה הלכה למעשה; כי ידעה התורה, שקיום כל שאר מצוותיה יעצב ויטפח את נפש האיש הישראלי, עד שייעשה ראוי שיתנו בידו אפשרות כזאת, ולא יהיה חשש שינצל אותה לרעה. הן התורה עצמה מכנה את מעשה האב, מנקודת המבט של הבת, בשם "בגידה" (עי' פסוק ח), דהיינו מעילה באימון: מעשהו עומד בסתירה להתנהגות, שהבת מצפה מצד אביה בדרך כלל. בכך מטעימה התורה בבירור גמור, שעלינו לראות את המקרה הזה כמקרה יוצא מן הכלל, שאינו מלמד על הכלל".

בקצרה, אם נכנס לאורח החיים בזמן התורה, נגלה שהמכירה של הבת לאמה, אינה מעשה רע. הסיבה שלנו הדברים מצטיירים באור קודר יותר, הינה בשל העובדה שהמילה "עבד" ו"אמה" מעלים לנו קונוטציות שליליות מ"אהל הדוד תום", המתארות יחס משפיל ומזלזל. אבל במושגים של התורה ההבדל בין "עבד" לשאר פועל הוא שפועל יכול לחזור בו בחצי היום ועבד לא. מלבד זאת אין הבדל ביניהם. להיפך, האדון צריך לתת לעבד את האוכל המשובח, את כלי המיטה הנוחים, להעניק לו ממון בזמן יציאתו לחופשי.

התורה לא מרשה לסחור בבני אדם! בפסוק (שמות פרק כא פסוק טז) כתוב במפורש: "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת".

באשר לנישואין בגיל צעיר, חשוב לזכור שבאותם הימים אשה נשואה היתה מקבלת ביטחון כלכלי מבעלה. הבעל היה מחויב לדאוג לה למזון, לביגוד, ולדירה. ממילא נשים רבות העדיפו להתחתן מוקדם, כדי שיוכלו לקבל את הביטחון הזה.

חז"ל אכן לא המליצו על נישואי קטנה. בגמרא (קידושין מא, א) נכתב: "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. כשהיא נערה אין, כשהיא קטנה לא; מסייע ליה לרב, דאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה".

זוהי גם הסיבה שהתורה לא אסרה ביגמיה באופן מוחלט. הגמרא במספר מקומות מתארת מציאות שהיתה בזמנם שבה נשים היו מוכנות להתחתן עם בעל כל דהו, מאשר להיות פנויות. משכך, נשים העדיפו להיות נשואות לבעל, למרות שיש לו אשה נוספת, בכדי לזכות בביטחון כלכלי. בל נשכח, שתפיסת האישיות האוטונומית באותם הימים היתה שונה מהיום.

בקצרה, התורה אסרה דברים שהיו נראים לה שליליים ופסולים, אבל היא לא אסרה דברים שאינם כאלו. התורה סמכה גם בני האדם, שהם ידעו לבד, שישנם דברים שאינם מומלצים.

מקווה שתשובתי התישבה על לבך

בניהו

[email protected]>