דלג לתוכן
יש לי 2 שאלות שהייתי שמח לתשובה עליהן:
א. למה ה' נאלץ להרע כדי להיטיב
(ולא, הוא לא כמו רופא שאינו כל יכול ונאלץ להכאיב)
ב. למה תאוות המין המשונה לא מומרת לתאווה להיטיב האחד עם רעהו ואז יהיה כאן עולם מושלם (ולא, אל תענו לי שאז חסר תכלית לעולם. כי שוב, ה' הוא כל יכול וגם את "כללי הטבע" בכוחו לשנות)
נב. כמובן שאני חרדי ושאר חרדי. ודי בעדינות ואחוזי הפשיעה הנמוכים כדי להבין איפה הצדק והחכמה מצויה..
אשמח לתשובה ממוקדת לשאלתי ולא להתפזר לכל המסתעף. תודה.
שלום וברכה לשואל הנכבד
נגעת כאן בנושאים גדולים ועמוקים במחשבת היהדות, והרשה לי להביע את הערכתי על כך שהנך חושב ומתעמק בנושאים חשובים אלה, ומבקש לבררם.
שתי שאלות העלית, ונעסוק בכל שאלה בנפרד:
אצטט את שאלתך:
למה ה' נאלץ להרע כדי להיטיב (ולא, הוא לא כמו רופא שאינו כל יכול ונאלץ להכאיב).
ובכן,
שאלת הרע בעולם, גדולה היא ועתיקת יומין… ובכל זאת נזדקק אליה כאן בקצרה.
מתוך שאלתך מובן, שהנך יודע כבר את התשובה שהרע בעולם נועד כדי שהטוב יהיה מושלם. רק שאתה עדיין שואל, שהרי הקב"ה הוא כל יכול, ומדוע לא יוכל "להמציא שיטה" להיטיב מבלי צורך בסבל וייסורים. זו שאלה מצוינת.
אנסח את השאלה בצורה כזו: מציאות הרע בעולם היא תוצאה של מתן בחירה חפשית לאדם. כיון שהמערכת בנויה באופן כזה של "החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה", הוי אומר שהאדם יכול לבחור בין הטוב והרע, לכן מוכרח להיות גם רע בעולם, שהרי אם האדם יבחר ברע, זה מה שיהיה. אם יהיה רק טוב, אין כאן בחירה בין שני צדדים.
אלא שכעת השאלה היא על הבחירה בעצמה. מדוע מוכרח העולם להיות כזה שיש בו בחירה בין שני צדדים, למה שלא ייתן הקב"ה את השפעת טובתו לאדם, מבלי שיצטרך האדם לעשות משהו או לבחור?
הרמח"ל (דעת תבונות בהתחלה) מסביר שהקב"ה ברא את העולם ונתן לאנשים בחירה ויכולת לעשות רע ולהענש על כך או לעשות טוב ולקבל שכר, משום שאם היה משפיע הטבה חסרת גבולות וקריטריונים, הדבר היה נחשב "נהמא דכיסופא" – "לחם בושה". לפני שלושים שנה הקשיתי בפני המשגיח שלי בישיבה, מדוע לא יברא הקב"ה את האדם באופן כזה שלא יחוש בושה? וכי אין בידו לשנות איזה 'מתג' במוח של האדם, עד שלא ירגיש את הצער בקבלת "נהמא דכיסופא"? וכי לא עדיף כך מאשר ששת אלפים שנה של סבל ויסורים ורוע?
התשובה על כך נמצאת בספר דרך ה' לרמח"ל (חלק א פרק ב). אעתיק קטע אחד מדבריו, ויעויין שם עוד.
"אולם גזרה חכמתו, שלהיות הטוב שלם, ראוי שיהיה הנהנה בו בעל הטוב ההוא; פירוש – מי שיקנה הטוב בעצמו, ולא מי שיתלוה לו הטוב בדרך מקרה. ותראה שזה נקרא קצת התדמות, בשיעור שאפשר, אל שלימותו יתברך. כי הנה הוא יתברך שמו שלם בעצמו, ולא במקרה, אלא מצד אמיתת עניינו מוכרח בו השלימות, ומשוללים ממנו החסרונות בהכרח. ואולם זה אי אפשר שיימצא בזולתו, שיהיה אמיתתו מכרחת לו השלימות ומעדרת ממנו החסרונות. אך להתדמות לזה במקצת, צריך שלפחות יהיה הוא הקונה השלימות שאין אמיתת עניינו מכריח לו, ויהיה הוא מעדיר מעצמו החסרונות שהיו אפשריים בו. ועל כן גזר וסידר שייבראו ענייני שלימות וענייני חסרון, ותיברא בריה שיהיה בה האפשרות לשני העניינים בשוה, ויותנו לבריה הזאת אמצעיים שעל ידם תקנה לעצמה את השלימויות ותעדיר ממנה את החסרונות; ואז יקרא שנתדמית במה שהיה אפשר לה לבוראה, ותהיה ראויה לידבק בו וליהנות בטובו."
כלומר, הסיבה שאדם צריך לבחור בטוב ולשלול את הרע, ולקחת אחריות על מעשיו – היא משום שהטובה הגדולה שמייעד לנו הקב"ה היא להיות קרובים אליו בברית נצחית. אם ייברא אדם ללא יכולת בחירה אמתית, וללא אחריות מלאה על מעשיו, הרי שאין כאן שום אפשרות לדביקות והשתייכות לשלמותו של ה', כי אז האדם הוא רובוט שמשפיעים עליו שפע. הקב"ה לא רוצה "לתת" לנו סוכריות או רכב או גלידה, הקב"ה רוצה שנהיה איתו בדביקות והתמזגות אינסופית, וזה לא שייך אלא בבני אדם שעבדו על שלימותם, שבכך ניתן להתאחד ולהתמזג בהנאה נצחית.
נמצא, שהאדם צריך להיות בריה כזו שהשלימות שהיא זוכה לה, שייכת אליו, לא מפני איזה רגש של בושה, אלא שהבושה שמרגישים מהווה סימפטום וסימן למהות האמתית, שקבלת שפע מבלי שעשינו משהו בנידון, נשארת אצלנו מבחוץ, ובעולם האמת אין מקום לשקר חיצוני אלא רק לאמת.
אילו הקב"ה "יכבה" את רגש הבושה, לא יהיה בכך אלא כמו אותו שוטה שאינו מרגיש את רגש הבושה, אך כולם בזים לו, כי הוא עושה דברים שלא מתאימים לו.
זה שהקב"ה הוא כל יכול, אינו מביא אותו ליצור עיוותים. זה כמו לשאול: אם הקב"ה כל יכול, האם נכלל בזה שהוא יכול לעשות מעשים מטופשים או אכזרים? ודאי שלא. כי "לא להיות מסוגל לעשות שטויות" הוא לא חסרון אלא שלימות.
אז גם בנוגע לשאלתנו. זה שהקב"ה מתעקש להוליך את האנושות בדרך הארוכה והקשה של בחירה בין טוב לרע, הוא מפני שזו הדרך היחידה להגיע לשכר של אמת. וכל פתרון אחר, סופו בשכר חיצוני שהוא איננו שלימות. אז נכון שזה כעת כואב, כואב מאד, אבל במבט הכללי והנצחי, זו הדרך הסלולה לשכר נצחי של דביקות אמתית ומוצדקת בין האדם ובין הבורא יתברך.
כעת אעבור לחלק השני של שאלתך, ואצטט את לשונך:
ב. למה תאוות המין המשונה לא מומרת לתאווה להיטיב האחד עם רעהו ואז יהיה כאן עולם מושלם (ולא, אל תענו לי שאז חסר תכלית לעולם. כי שוב, ה' הוא כל יכול וגם את "כללי הטבע" בכוחו לשנות).
אסביר לעצמי את שאלתך הקצרה:
חז"ל אומרים שהסיבה שנברא יצרא דעריות (-יצר המין) הוא שאם לא כן, לא יהיה קיום לעולם, שהתאווה הזו מביאה את האדם לשאת אשה ולהעמיד קיום וכו'. וכאן אתה שואל, במקום לברוא אותנו עם תאווה קשה וקיצונית שמביאה אנשים לבעיות רבות (ולזה אתה קורא כנראה 'משונה'), היה אפשר לברוא עם רצון להיטיב האחד עם רעהו, וכך אדם היה נושא אשה ומקים בית, לא מפני הדחף של התאווה, אלא מפני שיש לו רצון חזק להיטיב.
זו שאלה מאד מענינת, ופעם ראשונה ששמעתי אותה. יישר כח!
ובכן, נראה ששתי תשובות בדבר.
ראשית, מה שאתה מציע, שתהיה "תאווה" להיטיב האחד עם רעהו, ושזה באמת "ידפוק", מחייב שהמצב יהיה שאדם נמשך באופן חזק מאד להיטיב לזולת, ואז תיפגע באופן משמעותי ההתמודדות של "בין אדם לחבירו", כי אם אדם נמשך בתאווה חזקה להיטיב לזולת, אז איפה הנסיון של בין אדם לחבירו. וכפי שדיברנו באות א', אין אפשרות לקיום העולם ותכניתו מבלי שהאדם יהיה נתון בין שני הצדדים ויבחר בצד הטוב. אם תהיה תאווה חזקה לטוב, אז פשוט האדם יעשה את הטוב מפני שהוא נמשך אליו ולא מפני שבחר בו. זה כמו לשאול, למה אין לאנשים תאווה חזקה ללמוד תורה ולהתפלל ולפרוש מעבירות…
שנית, יש כאן נקודה עמוקה בייחס לתאוות המין. וכפי שקיבלנו מרבותינו שאין זה רק ענין טכני, שכדי שאדם יקים בית, צריך ליצור אצלנו תאווה לכך. באמת זה רק הצד לפי הפשט, אבל בעומק יש כאן ענין פנימי, שאותו יצר הוא יצר של חיים ושל יצירה. כלשון החזון איש באגרת: "נטול יצר הוא נטול חיים", ואפילו מבחינה מדעית-רפואית, הדבר נבדק שכאשר מדכאים אצל האדם את המערכת של תאוות המין (ע"י תרופות מדכאות הורמונים), הוא נעשה "סמרטוט", ומאבד את רעננות החיים.
יצר המין הוא הרצון "להיות", הרצון "להתרחב", לתפוס מקום, לעשות נפקא-מינה בעולם.
האופן הכי חזק שחז"ל ביטאו את הרעיון הזה, הוא המשפטים המופלאים בזוהר הקדוש (חלק א דף קלח, א במדרש הנעלם) אודות יצרא דעריות:
"אצטריך יצר הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי…"
כלומר, היצר הזה יש לו משמעות חיובית, כמו מטר לעולם! ולא רק לתפקוד הפיזי, אלא אפילו לשמחת הסוגיא ("חדוותא דשמעתא") הוא נצרך!
נמצינו למדים, שאמנם תאוות המין בהופעה השטחית שלה היא משונה, כלשונך, אבל חז"ל חשפו שיש עולם שלם של חיים קדושים שיונק מאותו יצר, ואוי ואבוי אם הקב"ה יחליף אותו במשהו אחר…
נהניתי מדבריך, ושמחתי על ההזדמנות להתעמק מעט בנושאים אלה,
כה לחי, לך בכוחך זה להבין ולהשכיל במחשבת התורה והנהגת ה'
בברכה
ישי
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
