שלום וברכה אישה יקרה!
אני קוראת את שאלתך פעם ופעמיים, והאמת? פתאום גם אני מרגישה עייפה קצת.
הייתי רוצה בתור התחלה לתת מקום והכרה וכבוד לשלב האינטנסיבי והשוחק בו את/אתם נמצאים:
4 ילדים, כנראה עדיין צעירים, הטיפול בהם, הפרנסה, העבודה היומיומית ושאר עומס החיים המבורך, בהחלט יכול לתת את אותותיו אם לא נערכים אליו כראוי. זאת תקופה לא פשוטה, אבל טומנת בחובה המון קסם ורגעים יפים, וחשוב מכל -היא עוברת וחולפת , מהר מכפי שניתן לדמיין.
אינני מכירה אותך, ומסקרן אותי לדעת איזו אישיות כתבה לי את השורות האלה. מה שבולט מאד משאלתך- היא המוטיבציה והרצון החזק שלך לחיים מלאי הגשמה וסיפוק, שגשוג והצלחה.
וזה נפלא וראוי, כל עוד זה בהרמוניה עם המציאות והסביבה שהבורא זימן לי.
פתחת את השאלה שלך בפער בין הרצוי למצוי. הפער הזה הוא התמודדות מאד אנושית ועם זאת , לא מחויבת המציאות. וכאן אני רוצה לעשות הבחנה ברורה בין סבל לכאב.
הקב"ה מזמן לפתחנו סוגים שונים של ניסיונות ואתגרים לאורך החיים זאת עובדה שבדרך כלל לא ניתן לשנות. זהו החלק של הכאב.
למשל בואי ניקח דוגמא לכאב פיזי פשוט – כאב גב. זהו הנתון שנגזר. הדרך בה אני מתמודדת איתו, וכיצד אני מפרשת את זה, היא המרחב בו אנו בני האדם יכולים לפעול ולעשות עבודה, ושם , פעמים רבות אנו פועלים מדפוסים שגורמים לנו סבל מיותר (במקרה של כאב גב: בטח זה עונש משמיים… זה בגלל שעבדתי כ"כ קשה…. מגיע לי…. הכל רע לי בחיים…הכל נגדי וכו').
זוגיות היא ריקוד לשניים. בלי תיאום תמידי ודיוק של התנועות, הריקוד מהר מאד יוצא מאיזון והרמוניה.
אינני יודעת מה גורם לבעלך להיות עייף וחסר אנרגיות, יכוליות להיות כ"כ הרבה סיבות , אבל מה שבטוח , שבתקופות כאלה, בת זוג תומכת ואוהבת היא ממש קרש הצלה.
ובשביל שתוכלי להיות כזאת , כדאי דבר ראשון לצאת ממעגל הקורבנות.
להיות קורבן משמעותו – להרגיש פאסיבי וחסר אונים כלפי המציאות . נכון שאת המציאות אי אפשר לשנות תמיד אבל אפשר לשנות כל כך הרבה סביבה. את הגישה והיחס לדברים, את התגובה והפרשנות .
נשמע ששניכם קצת שקועים במעגל הזה, של תחושת רחמים עצמיים וגזירת גורל וממילא תגובה של שחיקה, תסכול והאשמה שיוצרת עייפות וחוזר חלילה.
לפעמים רק להתבונן ולזהות את הדפוס הזה כבר מכניס מסמר בבלון, אפשר לשבת יחד ואפשר לבד, לשבת ולהתבונן בדרך שבה התגובות שלנו מתנהלות והאם הן משרתות אותנו או עומדות לנו לרועץ.
לצאת ממעגל הקורבנות פירושו קודם כל להפסיק להיות חסר אונים, להתחיל להיות אקטיבי ומעשי , לקחת אחריות על האושר שלי, על הפחד שלי, על הכעס שלי.
להפסיק לחפש אשמים סביבי למה שקורה איתי, אלא לגייס את הכוחות להתבונן פנימה ולחפש בעצמי כוחות להתמודד ולשפר דברים.
נקודה נוספת, זוגיות היא מסע . מסע של ביחד ומסע של שני יחידים. לא תמיד המסע של שני בני הזוג מסונכרן אחד עם השניה.
רוב הפעמים , לא. בכל מסע יש עצירות ביניים, יש נפילות, יש רגעים של ייאוש : "אולי כבר לא נגיע", אבל כל אלו אינם סטיה ממסלול המסע אלא חלק בלתי נפרד ממנו.
ייתכן ואת ובעלך נמצאים כעת בשלבים שונים של מסע חייכם, את מלאת מוטיבציה להמשיך, לצמוח ולשגשג והוא בשלב אחר. נתינת כבוד למסע של השני בסופו של דבר משרת את שני הצדדים, ברגע שאני מכבדת ונותנת מקום, חמלה ואמפטיה לשלב של בן הזוג, לרוב הוא גם מתרכך, נפתח, יותר משתף ומראה נכונות לצאת מהשלב הזה.
אני בטוחה שגם מדי פעם מצויה בתקופות שבהם יותר קשה להתניע, ליזום, ליצור. נסי להיזכר בתקופות האלה ולחשוב מה היית צריכה אז, מה היה נותן לך כח ומה מחליש אותך.
ובעיקר, נסי להתחבר לתקופות האלה ולהיות פחות שיפוטית כלפי בעלך. פעמים רבות מה שאנחנו נותנים לעצמנו , אנחנו לא מאפשרים לבן זוגנו, יש איזה פנטזיה שהוא יהיה מרומם יותר, נאצל מאיתנו, אביר על סוס לבן. האם דרישה זו היא לגיטימית?!
נסי להיזכר בנקודת הטוב והשפע שלו, היזכרי בתקופות או בסיטואציות שבהם הוא כן הצליח להתרומם, ליזום, להתמיד…אולי עם הילדים, אולי מולך, מול חברים, מול המשפחה שלו, מול עבודת ד'.
לפעמים במרוצת השנים אנחנו מתרגלים לקבל את הטוב של בן הזוג כמובן מאליו ואז נשארים רק החסרונות בפוקוס, וזאת עבודה, ממש לשבת עם עצמי ולהעצים את אורו בעיניי, איזו עבודה מופלאה ומשתלמת זאת.
אבל לפעמים זה גם הפוך, לפעמים זה לא שלבים שונים במסע אלא דווקא אותו שלב בדיוק.
לפעמים גם אני מצויה במעגל של עייפות ומסכנות עצמית ודווקא אז, קל לנו להפיל את האשמה על בן הזוג וכך לברוח ולא להתמקד במה שקורה לי בפנים. חשבי על חייך כפי שהם היום, האם את מלאת מוטיבציה, התמדה ותשוקה לעשייה? האם את מתמידה במה שאת עושה, חוזרת הביתה מלאת שמחה וחשק? את השאלות שאת מפנה לכיוןן בעלך אולי עדיף להפנות פנימה, כי את השני כידוע הרבה יותר קשה לנהל ולשנות.
אני בטוחה שאת פועלת גם מתוך תחושת אהבה ואכפתיות אמיתיים לבעלך. ממש מרגישים זאת בין השורות. אבל לכל אחד מאיתנו ישנם איזורים של שליטה שמתחפשים לכל מיני שמות יפים כמו דאגה, אכפתיות וכו'. רק הבנאדם עצמו יודע מתי הוא פונה מאהבה ואז גם דברים בד"כ מתקבלים הרבה יותר ומתי הוא פועל מהצורך של שליטה, של רצון שדברים ייראו רק כמו שהוא רואה לנכון. וכאן המקום לשאול את עצמנו שאלות, לא בכעס, אלא גם בסקרנות וחמלה (כי גם הרצון לשליטה יש לו שורשים, הוא חשוב, הוא חכם ויש לו מקום, לא צריך להילחם בו או לשנוא אותו אלא לגייס אותו ).
מי אמר שהמציאות שאני רוצה היא המציאות הראויה? האם אני בטוחה שזאת האמת? מי אמר?
הרבה פעמים שאנחנו מאתגרים את עצמנו לצאת מאזור הנוחות ולשאול שאלות קצת אחרת אנחנו מגלים כי כל המגדל המפואר שבנינו הוא סתם מגדל קלפים שאין לו אחיזה בשום דבר.
מי אמר שבעלי צריך להתמיד בעבודתו ולהיות שמח ומלא חיוניות?
אולי לא. אולי לא עכשיו, אולי לא תמיד. אולי עבודה קבועה או לימודים ארוכים לא מתאימים בכלל לנשמה שלו, לאופי שלו? יכוליות שזה רק מכבה ומקטין את מי שהוא יכול להיות באמת ?
אולי צריך לחשוב על כיוון אחר לגמרי, לחזור לנקודת ההתחלה ולהתבונן על הסיפור מזוית שונה?
אולי.
להכניס קצת ספק, קצת סימני שאלה לנחרצות והמוחלטות בחיים, אני מוצאת שיש בזה משהו מרענן ממש.
לפעמים טמון שם פיתרון למצבי "לופ" שנמשכים שנים.
ואחרון חביב, נסי לאמץ את עצתם הנפלאה של חכמי ישראל לאורך הודורות וכנסי לנעליו .
נסי להסתכל על המצב מנקודת מבטו של בעלך.
על האכזבה שהוא פוגש בעיניה של אשתו, ממנו.
על תחושת הכישלון, ההחמצה, התסכול שהוא חווה.
על כמה קטן אפשר להרגיש שהשותף לדרך לא באמת מאמין ומעריך אותך.
נסי לעצום עיניים וממש להתרכז כמה דקות בתחושות שעולות מול הדברים.
לא חס ושלום כדי להלקות אותך , אלא לגייס אמפטיה אמיתית מתוכך שתוכלי בסופו של דבר להעניק לו.
ועוד משהו בהקשר הזה, לפעמים אנחנו מרגישות שאנחנו מצילות את הזוגיות, את הקשר, את הבית מאבדון בכך שניקח עוד ועוד על עצמנו, למעשה , לא רק שזה לא יעיל אלא מבזבז ומכלה את כוחותיי בצורה לא אפקטיבית, משאירה אותי מרוקנת , ממורמרת וכעוסה, וכל זה בלי שהצד השני יודע על מה רוחש לו מתחת השטיח. ואני כאן כדי לא לשאול:
מה יקרה אם לא תעשי במקומו? אם לא תקחי הכל על עצמך? אם תשחררי קצת? אם תרפי את האחיזה החזקה והמתישה ותני לדברים פשוט להיות… (בד"כ הסיבה שאנחנו חוששים לעשות זאת כי אז דברים לא יקרו בדרך שלי, אבל כדאי לפחות להיות כנים לגבי זה ולא לספר לעצמי סיפורים אחרים…)
מגיע לו הערכה. מגיע לו הזדמנות שניה ושלישית, מגיע לו אמון בפונטציאל האינסופי של נשמתו.
ולך מגיע. מגיע איש שראוי לאמון שלך ולשותפות שלך ולהשקעה שלך.
כמה נכון וראוי להעריך ולהוקיר את אבא של הילדים שלך, את ראש המשפחה שלכם!
המתנה הכי גדולה שאמא יכולה להעניק לילדיה היא לאהוב ולהעריך את אבא שלהם.
צאי לדרך יקרה, חזקי ואמצי, קרוב ד' לנשברי לב, קרוב ד' למי שמבקש תהליך של ריפוי,
קרוב ד' למי שמבקש רוח חדשה בביתו, קרוב ד' לזוג המבקש שלום אמיתי והתחלה חדשה.
דייקי את רצונותייך ובואי איתם לפני הבורא, בטוחני שהשערים ייפתחו בפנייך!
בהצלחה גדולה,
נועה
דלג לתוכן
