שלום לך,

אתה שואל בעצם 2 שאלות.

שאלה אחת, שהדיבורים על הגאולה, על מלחמת גוג ומגוג, ועל כך שלא כולם יזכו לגאולה – מפחידים אותך, ומעוררים תחושה של זרות, מסתורין וחרדה.

והשאלה השניה, שעניין המקדש ועבודת הקרבנות לא באמת חסר בתחושה שלך, יש לנו מספיק מצוות ועוד כמה מצוות על קרבן לא באמת מה שאתה מרגיש שחסר לנו ויעשה לנו חיים יפים יותר..

השאלות שלך מובנות, אולי גם מתבקשות ומעידות על נפש ערה ורצון לחיות באמונה מתוך שלווה ושמחה, לא מתוך פחד וזרות.

תרשה לי בפתח הדברים לציין בפניך יסוד שמובא בכמה וכמה מכתבי רבותינו, החיד"א (בספרו דבש לפי) ובעוד רבים מרבותינו – שבגאולה השלמה, הפרמטר בו ייבחנו אלו שיזכו לגאולה השלמה, לאור שלה – זה תלוי ברצון להיגאל.

דהיינו, יתכן מאד שהרמות של העונג וההשגה בגאולה יהיו תלויות ברמה הרוחנית של האדם והחיבור שלו לה', אבל הבסיס שבו יימדד הכל – זה השייכות שלו לסיפור של הגאולה, והחיבור של האדם לכמיהה להתגלות ה'.

(אני ממליץ לך לעיין בספרו של הגרצ"מ זילברברג 'שיחות התחזקות' על בין המצרים, שם הוא מקבץ הרבה מראי מקומות מרבותינו הנוגעים לשאלה שלך – ומדגישים בצורה חדה ועוצמתית – שאין ספק שהגאולה תהיה אך ורק לטובתינו, ולא יהיה אדם שרוצה להיות שייך, ולקחת חלק וח"ו ייגרם לו נזק מתהליכי הגאולה.

ובכל זאת אני רוצה להמשיך להעמיק איתך.

ראשית כל, כי שאלה זו תמיד הזדמנות וקריאה להכנס פנימה, לצלול לעומק הלב, ולמצוא שם רבדים נוספים ועמוקים של חיבור.

מה זו הגאולה? מה זה בית המקדש? למה הוא חשוב לנו?

אז זהו. זו הזדמנות מצויינת להתחיל את הסיפור מהתחלה.

להיזכר שה' ברא את העולם בשביל לשרות בו. שהאור האינסופי שלו יירד למציאות ויאיר אותה באור שאי אפשר לתאר.

ה' בחר, שלטובתינו יהיה שאנחנו נהיה אלה שניטול חלק בתהליך המופלא הזה של השראת ה' בארץ.

שאנחנו נביא ונגלה את זה.

אין דבר מושלם, מתוק, מרגש, מפעים – יותר מהקשר  של האדם לאלוהיו. הקשר הזה, כשהוא מופיע בצורה שלמה ומלאה הוא מלא מתיקות והארה. החיים כולם יונקים זיו וקדושה מההופעה האלוהית.

מה זה בית המקדש? בית המקדש הוא לא עוד אוסף מצוות, בית המקדש הוא מקום הקשר, מקום החיבור שלנו עם ה',

הקורבנות הם צורת ביטוי מופלאה של החיבור שלנו לה' והשייכות שלנו לההארה שלו, בית המקדש הוא מקום השראת השכינה ועבודת הקרבנות היא הצורה שאנו מתחברים להתגלות הזו.

בית המקדש הוא סביב קודש הקדשים – קודש הקדשים הוא מוקד האינטימיות ונקודת השורש של הלב הבוער מאהבה שיש לה בית.

הסיפור של עבודת ה' הוא משל ונמשל לקשר זוגי עמוק, שהולך ונבנה.

הגלות, זו המציאות שהקשר הזוגי מפורק, שאנחנו 'פרודים', שהקשר נותר כגחל לוחש, קלוש, משתוקק.

ואין את ההופעה המושלמת של הקשר. ואין מספיק את ההארה של ה'.

כל הפגמים במציאות, העוול, השחיתות, הכאב – הם תוצאה מההתרחקות של הגילוי האלוקי, מהתהליך הכואב של ה'גלות' – פרידה הזו.

דמיין לך מציאות שכולה טוב. כולה אור. שאין עוול, אין כאב, אין חיסרון וקרע.

מה שחז"ל ממשילים שאפילו עצי סרק יתנו פרי – זה תיאור של מציאות שהכל בה חי, הכל פורח, הכל מניב ומושלם – זהו תיאור של מציאות שה' מופיע בה. שוכן בה. מתגלה בה באהבה.

התיאורים על תהליכי הגאולה האדירים והמפחידים, אלו שלבים של זיכוך של המציאות ובירור של מי שייך למציאות השלמה הזו של התגלות ה'.

ומי ששייך זה מי שרוצה להיות חלק. מי שיש לו כמיהה לגילוי הזה.

מי שרוצה להיגאל.

באופן טבעי, ככל שאנחנו מרגישים שתהליכים עמוקים ומשמעותיים מקיפים אותנו, אנחנו רוצים להיות טובים יותר, להשתייך יותר ויותר לגאולה, להתגלות ולאור של ה'.

אבל בצורה עמוקה, הלב שלנו, שרוצה להתקדם, להיות טוב יותר, ראוי לו להיות מונע מהכמיהה הזו להיות חלק, המעשים טובים שנרצה להוסיף בעבודת ה', יכולים להיות עוד גילויי אהבה לה', עוד מעשים שמבטאים את ה'הזמנה' שלנו והכמיהה להתגלות של ה' שתופיע בארץ,

כמו בני זוג, שנפרדו, בגלל אדישות, בגלל חוסר מוטיבציה להשקיע בקשר..

וכשאחד מהצדדים רוצה לחזור, מביע נכונות, הוא עושה מעשים שמשדרים לצד השני את הרצון שלו לחזור, את הכמיהה שלו בחידוש הקשר בהתעוררות האהבה הישנה…

והמעשים ההם, מלאי האהבה, אפופי הכמיהה, הם אלו שבסוף יכוננו את הקשר, יבנו אותו ויחזירו את האור לבית…

כשמסתכלים על זה כך, ברור לי שהתקופה של 'עקבתא דמשיחא' היא לא מלאה רק בחשש מפני הבאות, אלא גם ובעיקר בהמון המון אהבה, תשוקה וגעגוע וקריאה פנימית של בקשת הגאולה.

בגישה כזו, גם יש פחות פחד מהמסתורין ומהחיים המופלאים המוסתרים שהגאולה צופנת – יש כאן סיפור של אהבה, יש כאן אמון והרבה הרבה רצון להיות יחד. להאיר את העולם ולהיות מוארים .

אני מברך אותך שתזכה להרגיש את האור של הגעגוע והאהבה, לחוש את הסיפור הפנימי שעומד מאחורי התקופה ושנזכה לראות את העולם מואר בהארת ה'.

שלום ג.