שלום יקרה

מכשיר קטן מהווה קושי גדול בחייך.

הוא גורם לך לפחד: האם משהו כאן לא בסדר?

אולי אפילו לחרוד: האם ייתכן שיש לבעלי סיבה עמוקה לא לחשוף לפני את הטלפון?

לתהות: אם אכן לא תקין, מה עושים עם זה?

בעיני השאלה האחרונה, שהיא גם הרוח בה סיימת את מכתבך, היא יפה. את לא נשארת רק בבלבול אלא מחפשת דרך לעשות איתו משהו.

מאז שקראתי את מכתבך התהלכתי ימים רבים עם השאלה: עד כמה טלפון נייד הוא אכן מרחב אישי (וחשאי?) של אדם?

ברשותך, אניח לתשובות, כי לדעתי הן לא חד משמעיות. הן תלויות באופי וסגנון. יש איזשהו רצף עליו רובנו נעים, שמשלב שמירה טבעית על הפרטיות בטלפון ושיתוף טבעי באקראי/ במה שרלוונטי.

את מתארת מצב בו אין שיתוף כלל, ואת מתארת יותר מזה: נהיה כבר שיח שלילי סביב העניין. בקשות מצידך, סירוב מצידו, שימוש במילים לא נעימות.

המצב הזה הוא עץ גבוה, שקשה לרדת ממנו, כשממוקדים בו. אנחנו הופכים אמוציונליים כשמדובר בעניין שמעסיק אותנו כל כך, והשיח עלול להיות לא יעיל.

מה כן?

להניח לפלאפון.

-"תגידי, את בסדר? אני חייבת שישתף אותי ולא יגן על המכשיר שלו מפני בכל רגע נתון!" ככה אני מדמיינת אותך חושבת כשאת קוראת את ההצעה.

אשאל אותך שאלה:

לו הייתה בת קול משמיים משמיעה לך עכשיו כי בעלך שלך כשר וישר, לא מסתיר במכשיר שלו שום פעילות שלא מקובלת עליך, רק יש לו סתם 'שריטה' הגורמת לו להגן בקנאות על המכשיר – האם גם אז היית משתוקקת לשיתוף הזה?

אני מרשה לעצמי להניח שפחות. ואמנם סביר להניח כי לא נגלתה ולא תיגלה אליך בעתיד הקרוב בת קול שכזו, אולם, הרשי לעצמך ליהנות מן הספק, ולומר לעצמך כי בהחלט ייתכן שאין כל דופי במעשיו, מלבד ה'שריטה' הזו.

מה זה ייתן לך?

אורך רוח ומרווח נשימה, שיאפשרו לך להתרחק קצת מהנושא הנפיץ – הפלאפון, עם כל האמוציונאליות והמטענים השליליים שהוא כורך בתוכו לשניכם.

סולם עבורך ועבור בעלך, שפותח אפשרות של ירידה מן העץ הגבוה.

ועכשיו, כשאת מרגישה לגיטימציה להניח את המכשיר הפרובלמטי בצד – אולי זה הזמן לשאול את עצמך שאלות רחבות יותר, במבט מרוחק קצת מהנקודה החמה. (תרתי משמע בהחלט).

האם, חוץ מעניין הטלפון, יש סוגיות אחרות בזוגיות שלנו שמפריעות לי?

איך נושא השיתוף מתבטא אצלנו באופן כללי?

מה קורה בגזרת האמון והחשד?

אולי אכן יש נורות אזהרה אחרות, בלי קשר לטלפון?

אם יש נקודות אחרות לטיפול – אולי כדאי שתיגשי אליהן עם כל הנכונות לעשייה שאפיינה אותך כשכתבת את המכתב הזה.

תשאלי את עצמך לגביהן – איך מתקדמים.

זו תהיה עקיפה חכמה של הבעיה שהיוותה את הטריגר לפנייה שלך.

את עשויה להרים באופן רוחבי את הזוגיות שלכם, מה שעשוי (אולי) להשפיע גם על העניין הנקודתי.

את עשויה לתרגם לעצמך תחושות מעורפלות לדברים ברורים שמהם אפשר להתקדם.

ואולי, אם אכן תמצאי דברים ברי שיפור ותצליחי להתקדם איתם, בד בבד לתפיסת המרחק המעשי והרגשי מעניין הטלפון – תרגישי בשלה לחזור ולדון בו בעוד פרק זמן, באופן פתוח ומשקף את רגשותייך. יש יסוד להניח שאז השיחה תהיה אפקטיבית יותר, מצדך ומצידו.

אולי, תחליטי בשלב הזה, שאת מוכנה לחיות עם 'שיגעון' הטלפון, ותתייחסי אליו באופן טבעי כאל 'רק שיגעון קטן' כפי שהצעתי לך בתחילת הדברים להניח באופן מלאכותי, לשם היכולת להתרחק זמנית מהעניין.

אני חושבת שמוקדם מדי לדעת לאן יובילו הדברים ומה נכון יהיה לעשות בעתיד, אך נראה לי שהשלבים הראשוניים יכולים להיות מידיים: להניח ל'אישיו' הבוער, ולבצע בדק בית רוחבי באמצעות שאילת שאלות עצמיות.

לכי בכוחך ובחכמתך צעד אחר צעד, וראי ברכה!

וכמובן, אשמח ואודה לך אם תחזרי בכל שלב שתראי לנכון,

בלימי

[email protected]

נ.ב. והיה אם את מרגישה שהעניין לא כל כך טעון כפי שאני הבנתי אותו, ויש לך אפשרות לייצר כבר עכשיו זמן וסיטואציה נעימים לשיחה פתוחה –שלא בזמן אמת שתשקף את הרגשות שלך ותשאל אותו מה הוא מציע – זו גם אופציה, כי אמנם משתמע מדברייך שניסית אבל ייתכן שאלו היו ניסיונות אקראיים בזמנים לא מתאימים, בהיגררות לסיטואציה ולא ביוזמה של שיחה טובה. אז רק את תדעי את התשובות – האם אכן החבל מתוח יותר מדי בעניין הזה ויש להרפות ולקשור חוטים אחרים, או שאפשר כבר עכשיו לנסות להדק אותו. בהצלחה!