שלום לך שואל יקר.

אתה כותב שורות מועטות אבל הם מכילות הרבה כ"כ. אתה כותב שאתה מלא אמונה ומלא כעס ותסכול, אתה לא מצליח להרגיש אהבה לקב"ה, ולא מבין איך יתכן שהדת תגרום לך לסבל.

מקריאת השורות שכתבת אני מבין שיש הרבה יותר בלבך ממה שבחרת לשתף במכתב. עצם הכתיבה שלך והבחירה שלך לעלות את הדברים, גם אם בצורה מתומצתת, זה כבר צעד ראשון ומשמעותי בדרך להקלה על העומס שנראה ממכתבך שאתה נושא עימך, "דאגה בלב איש – ישיחנה". הצעד השני יהיה אם תבחר חבר טוב, בעל נפש ובעל הבנה, שיקשיב לך וינסה לתת לך את לבו. אני בכל זאת ינסה להאיר את עיניך כפי שבקשת, "אולי תאירו את עיני", בתקווה שאצליח אפ' מעט והיה זה שכרי.

אני רוצה לחדש לך משהו שאני לא בטוח שאתה יודע אותו. אתה לא היחיד מאתנו שחי בסתירה פנימית – כולנו שם. כל יהודי שנמצא כאן בעולם מרגיש את אותה הסתירה בחיים, הסתירה בין הרצונות הנשמתיים שלו, בין האמונה שלו, בין הרצון שלו להיות מה שהוא צריך ויכול להיות, לבין הכעסים, התסכולים, הסבל והאגו. זו סתירה פנימית שלעולם לא נגמרת, היא נגמרת רק כשהשליחות שלנו בעולם נגמרת. יתרה מזאת, ע"פ מה שכתב בעל התניא בספרו (פרק ל"ה), לא רק שהיא לא נגמרת, היא גם לא אמורה להגמר. אותה הסתירה שעליה אתה מדבר לגטימית כי לכך נבראנו. הנחת של הקב"ה מאתנו היא לא כשאנחנו מפסיקים לחיות בסתירה הזאת אלא דווקא שאנחנו "מתמרנים" בתוך אותה הסתירה ושם בוחרים בטוב, שם אנחנו בוחרים בעשייה, מחשבה ודיבור חיובי, למרות שליבינו לא תמיד שם, למרות שבנפש פנימה אנחנו עדיין בתוך ים גועש ורועש של סתירה, סבל, כעס, מרמור, אכזבה מכולם ואולי גם מהקב"ה לפעמים. גם אם בליבינו פנימה מתחוללת סערה, ובצדק, זה עדיין לא פוטר אותנו מלבחור בטוב – לפחות ברמת המחשבה דיבור ומעשה, שם הבחירה עדיין קיימת.

אנסה להשתמש בדוגמא מעולם הזוגיות. כל הזוגות בעולם חווים עליות וירידות – זה טבע העולם. יום אחד יש יותר אהבה אחד כלפי השני, וביום האחר יש תסכול, כעס, סבל, מרמור וכו'. אך ההבדל בין הזוג המצליח לזוג הנכשל הוא – מה קורה ברמת המחשבה דיבור ומעשה. האם בימים הפחות טובים הבעל ידע להתגבר מלהשפיל את אשתו מול ילדיו, מלעשות מעשים שאין מהם דרך חזרה,האם האשה תדע, גם בימים הפחות טובים, להכין אוכל בבית, להיות נוכחת, האם בני הזוג ידברו רע אחד כלפי השני, האם בני הזוג יתמקדו במחשבה שלהם ברע של השני או שיחשבו על הטוב שבו . כלומר, לא תמיד יש בחירה מה להרגיש, אבל אנחנו כן נדרשים לבחור מה לעשות, מה לחשוב ומה לדבר.

הכאב הוא כאב, הסתירה הפנימית לא תמיד מקבלת פתרון. אבל מה שכן – עלינו להפנים שהסתירה, הכאב, הרגשות הקשים – הם לא כי "נדפקנו", הם לא בדיעבד – הם לכתחילה. בשביל זה אנחנו פה. כך, בדיוק כך, הוא רוצה אותנו, בדיוק כך הוא מתכנן את מסלול שליחותינו בעולם – כל אחד עם קשייו והחלקים שבהם הוא צריך להתעלם מהסבל, הסתירה הפנימית והכאב שלו, ולחשוב, לעשות ולדבר טוב.

אני מקווה שהצלחתי במשימה ואכן הקלתי מעט את הקשיים שמהם אתה סובל.

צבי ו.