שלום יקרה

במכתב את מספרת שעברו עליך דברים לא פשוטים בחיים, ובתקופה זו במיוחד, שוב יש לך התמודדות לא קלה. את מנסה להיאחז באמונה והיא מצידה מתגלה כחמקמקה דווקא ברגעים של ניסיון.

קודם כל שולחת לך חיבוק. לא פירטת על ההתמודדות שלך אבל נשמע שעוברים עליך אירועים לא קלים, ואני יודעת כמה החיים האלה יכולים להיות לא פשוטים. אני מתפללת איתך שבעזרת ה' תצאי מחוזקת יותר. וכמו שההתמודדות שלך חריגה לגילך – כך גם תרויחי ממנה באופן יוצא דופן ותוכלי להסתכל עליה כנקודת ציון שממנה צמחת לאישיות בוגרת מהרגיל וקיבלת כוחות מיוחדים.

במכתבך הקצר כתבת ארבע פעמים (!) שאת לא מצליחה להאמין.

תסכימי להתעכב על זה קצת? מה זה "להצליח להאמין"?

האם המאמין האולטימטיבי משוכנע מאד במציאות ה', לא שואל שאלות ואין לו אף פעם ספקות?

אולי מאמין זה אדם שקל לו להתמודד עם ניסיונות? זה אדם שחושב רק מחשבות חיוביות?

מה כל כך ברור לו למאמין, שיהיה לו טוב? שה' טוב? שה' קיים?

יש קשיים באמונה שמתרכזים בשכנוע על מציאות ה' והנהגתו. זה החלק של 'וידעת'. ויש קשיים באמונה שהם יותר סביב הקשר עם אלוקים. החלק של 'והשבות אל לבבך'. נשמע ממך שאת עסוקה מאד בחלק השני, והקושי שלך הוא להתחבר אל ה' ברגעי צרה. בכל פעם שאת כועסת עליו או מאוכזבת ממנו או לא מבינה אותו, את נבהלת כי את מרגישה שזה מעיד על פגם באמונה. וכאן תרשי לי להגיד לך בפשטות שאת טועה בענק.

להאמין בה' זה להיות בקשר חי ונושם עם הקב"ה. לייחס את מה שקורה לנו לרצונו. לחתור להתחבר לציוויים שלו. להבין את החיים והמציאות ככאלה שכוללים את קיומו. לנסות לחוש את נוכחותו ולהתאמץ להדק את הקשר איתו. ההיפך של אמונה זה אדישות. האדישות יכולה לבוא לידי ביטוי ברמה השכלית כהכחשה או התעלמות מקיומו, וגם יכולה להופיע ברובד הרגשי כניתוק של קשר. אבל לכאוב ולכעוס ולהיות מתוסכלת ולנסות להבין ולהתחנן ולהתייאש ולחזור ולהשלים (איתו או עם המצב או עם חוסר ההבנה) לכל זה יש מקום בתוך הקשר.

יותר מזה, יתכן שדווקא הרגשות הקשים האלה מעידים על קשר עוצמתי וקרוב. ככל שקשר אינטימי יותר יש בו יותר רגישות ופגיעות. כשנמצאים ביחסים עם מישהו שאנחנו מאמינים שהוא קרוב ואוהב אנחנו מצפים ממנו ליותר ומתאכזבים ממנו יותר ונפגעים יותר מכל דחיה.

אחת שכל חייה הם ענן ורוד, היא מרוצה מכל התנאים והנתונים שה' נתן לה ואין לה תלונות כי הוא לא 'מפריע' לה – היא לא בהכרח מאמינה דגולה.

אם דיברנו על סקאלה שבקצה אחד שלה זה אמונה ובקצה השני אדישות, אפשר אפילו למקם את המאושרת הזו שלא באה בטרוניה על שום דבר – על הצד היותר אדיש ופחות מאמין.

פנינה הכעיסה את חנה "בעבור הרעימה". רש"י מפרש: כדי שתתפלל, והרד"ק מפרש מלשון זעם וזעף. אולי אין סתירה בין האפשרויות ויש גם מקום לפנות אל ה' ממקום של התרעמות וכעס.

ובאמת מתחת להתקוממות שלך יש כל כך הרבה אמונה. האמונה שהוא קיים, שהוא מנהיג, שהוא משגיח עליך בהשגחה פרטית, שהוא טוב והוגן ורוצה בטובתך, ודווקא בגלל שאת כל כך מאמינה בכל זה, את מצפה ממנו לאור גלוי ומתפלאת ומתוסכלת שאת לא מרגישה את הביטוי של זה בחיים שלך.

מותר שמערכת היחסים שלנו עם ה' תהיה סוערת. אבל בסוף בסוף המאמין גם ניחן בענווה. בסופו של דבר זו לא מערכת יחסים שוויונית. יש כאן היררכיה ברורה ואחרי כל התיסכולים והכעסים, המאמין בוחר לקבל בהכנעה את רצון ה' ולהשלים איתו.

זה לא תהליך נפשי קל בכלל, אבל מה שבטוח שכדי להגיע לדרגה של השלמה וכניעה בתוך הקשר (לא יאוש שמביא לאדישות ויציאה מהקשר, אלא השלמה אמיתית שמשאירה את החיבור) צריך להרשות לעצמנו לעבור דרך התרעומת. אי אפשר לדלג שלבים ולהכריח את עצמך לקבל את הדין באהבה כמו מאמינה ותיקה. עכשיו, דרך הניסיונות האלה, את רק מתחילה לעצב את הקשר עם ה' ולומדת אותו ומה יכול לקרות בתוכו.

יש כאן באתר שאלות ותשובות רבות שעוסקות בקושי להתחבר לה' מתוך צרה. מניחה שתוכלי להחכים גם מהן.

בתפילה שה' יאיר לך פנים וירעיף עליך שפע טוב וגלוי

חני ר.