שלום יקרה,

ראשית, כל הכבוד לך על האומץ להעלות את הדברים, על החיפוש הכן והטהור שלך אחר הדרך הנכונה, על השאיפות הגדולות שלך.

במכתבך את פורשת מחשבות ותהיות ומצוקות שאת חווה, אולם הם יושבים על מספר עניינים שונים. אז קודם כל בואי נעשה פה סדר.

1. המשפחה – את מתארת ניתוק מהמשפחה ופחד להיות כמו הוריך, במיוחד כמו אביך שהוא פתוח מדי לטעמך.

2. את מבכה את החוויות שלא היו לך, משום שלמדת במסגרות חינוך שלא התאימו לך השקפתית.

3. חוסר ביטחון – את סובלת מחוסר ביטחון, אם כי לא פירטת במה הוא מתבטא.

4. הרצון שלך לבנות חיים של תורה ומשפחה שאת מגדלת בהתאם לשאיפותיך.

כל אחת מהנקודות האלה היא ענין בפני עצמו ויש לתת עליה את הדעת בנפרד. אם כי ברור שיש ציר משותף החובר לכולן.

את גדלת והתחנכת במוסדות חרדיים מיינסטרימים, ושאבת מהם את הרצון להיות חרדית 'לפי הספר'. להצמד להשקפה הנכונה ולא לסור ממנה ימין ושמאל.

עד כאן הכל טוב ויפה ואפילו מבורך.

השקפה נכונה עוזרת לנו להיות ממוקדים בדרך הטוב ולא להתבלבל בעולם מלא פיתויים זה.

אולם, אם ההשקפה הנכונה בעצמה גורמת לנו בלבול, צער, אומללות וניתוק – משהו בה פגום. הדרך שלנו שגויה. הצורה שאנחנו מפרשים את רצון ה' סובלת מעיוות.

לפני כל השקפה שהיא, יש דברים שהם הלכה מפורשת.

ההשקפה היא דרך, אבל היא סוג אחד של דרך, זוית ראיה מסוימת איך לקיים את דברי התורה.

הציבור החרדי נחלק לזרמים רבים, ומשכך יש בו הרבה 'השקפות'. יש ששמים את לימוד התורה כערך עליון, ויש שרואים את משימת חייו של היהודי בקירוב רחוקים ובהפצת אור ה' בעולם. יש המקדשים את הקשר אל הרבי ויש השמים את הפוקוס על הדיבור הישיר עם הקב"ה. מכך נגזרים אורחות חיים וכל מיני כללים ומוסכמות לגבי קיום אורחות חיים אלו.

מה הנכון? אין לכך תשובה אחת ויחידה. אין דרך אחת בעבודת ה'. כל עוד ההלכה מכתיבה את חיינו, אין נכון ולא נכון. מה שעוזר לנו להתקרב אל ה', הוא הנכון והוא הישר.

בדברייך אני שומעת המון ענין במוסכמות חברתיות, שמקורן בהשקפה שגדלת עליה.

יש ציבור שלם המקדש את הלימוד יומם וליל, והדבר קדוש וטהור ומבורך. ויש מוסדות חינוך המחנכים לדרך הזו בצורה הרמטית. אבל זו דרך אחת לעבוד את ה'. יש גם דרכים אחרות.

אם הדרך שגדלת עליה ושאת מאמינה בה גורמת לך להרגיש זלזול כלפי הוריך ולטפח ביקורת כל כך נוקבת עליהם – אזי הדרך הזו שגויה. לא בזה בחר ה'.

כיבוד הורים אינו ענין של השקפה. הוא מצוה מעשרת הדברות. אחת המצוות הכי גבוהות בסולם הערכים היהודי.

כיבוד הורים הוא ענין הרבה יותר חמור ומקודש מהעניינים האחרים שאת כותבת עליהם. הוא הלכה מפורשת. זה לא מספיק שאת מעריכה את התורה שאביך לומד. חוסר היכולת להעריך את אביך בלי קשר לתורה שלו – הוא ענין הדורש חקר ובדיקה יסודיים, מה בדרך שלך שגוי.

הוריך עשו כמיטב יכולתם והבנתם. הם אינם חיים למענך ואין גם צורך שיעשו זאת. הם עובדים את ה' בדרכם. הם רצו לתת לכם תנאים מיטביים ונקודת התחלה רוחנית גבוהה, והם שמו אותך במקום שהוא גבוה יותר מנקודת הפתיחה שלהם עצמם. הם קפצו מעבר לסטנדרט שהם רגילים אליו כדי להעניק לילדיהם מה שהם לא זכו לו. אבל במקום להעריך זאת, את מבכה את העובדה שהם לא שם. את קובלת שהם לא עומדים בסטנדרטים של החברה הזו. ודאי שלא! הרי הם בחרו חברה סגורה יותר מהחברה שהם גדלו בה, רק בשביל שלך ולאחייך תהיה נקודת פתיחה גבוהה יותר משלהם. זו לא נקודה לחובתם אלא לזכותם.

מה שאבא ואמא עושים הוא בחירה שלהם. הם עשו את השיקולים שלהם כפי שהם ראו לנכון, ואת תבני את חייך כפי שאת רואה לנכון.

את מבטאת זעזוע מעצם המחשבה של אביך שישיבות תיכוניות חרדיות הן אופציה. את עדיין בחורה צעירה. הוא עבר חיים שלמים. הוא רואה דברים שאת לא רואה. יש לו בוודאי סיבות לחשוב כך. ואת לא אמורה לשפוט אותו, ובוודאי לא להזדעזע ממנו. את לא חייבת לחשוב כמוהו, אבל אין לך רשות לשפוט את דרכו ואת מעשיו. כנ"ל לגבי החזקת סמארטפון. הוא אדם בוגר והוא אחראי למעשיו. את יכולה לנהוג אחרת ממנו, אבל בלי לדון אותו לטוב או לרע.

בביקורת שלך על הוריך את הורסת לך את דמות ההורים. ה'הורים' החדשים שלך הן המורות, החברה, הסמכויות הרבניות. אבל אז את מתהלכת בעולם ללא הורים וללא משפחה, כמו יתומה מחיים. זה הרסני לנפש מבחינה פסיכולוגית, ומזיק לאישיות מבחינה רוחנית לא פחות מהחזקת סמארטפון או מסטייה מן ההשקפה הטהורה! ובשל חומרת הדברים אוסיף כאן עוד כמה סימני קריאה!!!!!

אנשים סביבנו הם 'סובייקטים' ולא 'אובייקטים'. הם עומדים לעצמם. הם לא נולדו כדי לתת לנו ביטחון, להעניק לנו משפחה להתפאר בה, לספק לנו חוויות נעימות. גם מוסד הלימודים הוא לא מקום לבנות בו שם טוב לשידוכים. הוא מקום לגדול בו בתורה ויראת שמים, בתוך חברה שעוזרת לנו לבחור בטוב.

את מתארת תנועה של בית שהיה סגור ומיינסטרימי לעבר פתיחות וגמישות. זהו תהליך בריא, ואף מעיד על התפכחות של הוריך ביחס למוסכמות חברתיות שונות. הם בוחרים בדברים שנראים להם עקרוניים ומגלים גמישות לגבי דברים לא עקרוניים. זוהי בחירה מושכלת, מאוזנת, המעידה על חשיבה ועל שיקול דעת.

אבל את רוצה שהם יישארו כפי שהיו בצעירותם, בהסתכלות של שחור לבן. זו לא דרישה סבירה.

לבוש ספורטיבי וראש פתוח הם לא חסרונות. הם סגנון. ההורים לא אמורים לעקם את הטבע שלהם כדי שיתאים לילדיהם. והילדים יעשו בתורם את בחירותיהם שלהם כפי שהם רואים לנכון.

יש לך הורים עם ראש פתוח – זה לא חיסרון אלא מעלה. הם רואים את המורכבות של החיים, הם יודעים לבחור מה שטוב במסגרת שהם חיים בה, ולעשות את הנכון והישר בעיני אלוקים.

את מספרת על בנות דודותיך שברור להן מגיל אפס היכן ילמדו, עם מי יתחתנו, מה מותר, מה אסור, מה לא בסדר…

למה צריך להיות ברור מגיל אפס היכן נלמד, מה מותר ומה אסור – בעניינים שאינם הלכה? ממתי אנחנו מתכננים את החיים שלנו למאה שנה קדימה?

הקב"ה נתן לנו בחירה חופשית לא בשביל להכניס אותה למקפיא אלא כדי להשתמש בה.

הוריך מימשו את הבחירה החופשית שלהם, וזכותם להחליט היכן ילדיהם ילמדו. ואולי הם ראו כי החינוך ההרמטי שקיבלת אמלל אותך וחשבו שצריך לפתוח את ילדיהם למורכבות גדולה יותר. זו בכל אופן החלטה שלהם. זה לא נתון לשיקולך, ואת לא אמורה לבקר אותם על כך.

היכן תלמדי ולאן תתקבלי – הקב"ה כבר החליט בשבילך. זו הדרך שלך, זה המסלול שהיית צריכה לעבור. מה שיש או אין לבנות דודותיך לא קשור אליך. גם אחים במשפחה לא עוברים אותו מסלול. האחד מצליח בלימודיו ומתקבל לאיזו ישיבה שירצה והשני סובל מקשיי למידה וקשב ונדחה מכל מקום אפשרי. אל תחפשי היגיון ולא הוגנות. מה שיש לבנות דודותיך הוא מה שהקב"ה החליט שיהיה בשביל המסע המסוים שלהן בעולם. לך יש מסע אחר, לא פחות חשוב, לא פחות קדוש.

את כותבת כי כעת את לא במקום נחשב. האם זה התכלית שלנו בחיים – להיות במקום נחשב? זה תמצית עבודת ה'? זה תמצית החרדיות? אם זה מה שהבנות יוצאת אתו בתום 14 שנות לימוד בבית יעקב, הרי זה כשל חינוכי מדאיג ביותר.

בסמינר שאת לומדת בו יש נשות חינוך מהמעלה הראשונה, ובנות מבתים מובחרים ביותר (מכירה באופן אישי). החטא היחיד של המקום הזה הוא שאינו מיינסטרים. האם זה המדד ליראת שמים?

בתור מורה בשניים מהסמינרים ה'נחשבים' ביותר בירושלים, אתבטא עכשו בחריפות: אם ההשקפה הישרה והטהורה גורמת לך להרגיש דחיה כזו כלפי הוריך שגידלו אותך והביאוך עד הלום, ולחוש אומללות כזו בשל תנאי חייך שהם טובים וסבירים ביסודם – אזי משהו מעוות לגמרי בכל ההשקפה הזו!

האם הליכה בדרך התורה היא שדה קרב? למה בת בגילך צריכה להלחם על כל שבריר השקפה? למה החיים שלך מסכת ייסורים? אין בחייך שום דבר שצריך לגרום לך ייסורי נפש כאלה. במקום למצות את השנים הנפלאות האלו לבנות את עצמך, את עסוקה בכל מה שלא בדיוק כפי משאלת לבך.

יקירתי, אם יש משהו שהורס וימשיך להרוס לך את החיים – הוא ההסתכלות הזו. אבא שלך מבחינתך כלום?! אדם שלומד תורה, מגדל ילדים בדרך הישר, עושה מה שהוא מבין שהקב"ה רוצה ממנו בעולם מבולבל זה – הוא כלום בעיניך? מותר לך לזלזל בו – גם אם לא בגלוי – ולמחוק אותו מחייך? את אמא שלך את מכבדת כי היא מצליחה? זו הסיבה שאנחנו מכבדים הורים? האם ההתניה הזו כתובה בעשרת הדברות – כבד את אביך ואת אמך אם הם מוצאים חן בעיניך?

כיבוד הורים הוא לא להביא להם נעלי בית או כוס תה. כיבוד הורים הוא להסתכל עליהם מלמטה למעלה, לראות בהם אנשים חשובים, יקרים ונכבדים. לראות את הטוב בהם, לייקר כל מילה שלהם ולדעת שהם מעלינו, גם אם איננו מסכימים עם דרכם. ובוודאי לא לשפוט את מעשיהם או את אופיים.

להתנתק מהמשפחה כדי שהסביבה לא תחשוב שאת כמותם – זה לאבד בידיים את המתנות הטובות שהקב"ה העניק לך.

נקודה שניה – החוויות שלא היו לך. זה באמת גורם לתחושת החמצה קשה. חוויות ילדות ונערות הן דבר יקר שאנחנו זוכרים בגעגועים, ולהרגיש ששנות הלימודים חלפו עלייך ללא חוויות משמעותיות – זה באמת קשה ומצער.

אבל שימי לב, אותה נקודה חוזרת אצלך גם בענין זה – את מצפה שדברים יקרו לך. כפי שאת רוצה שהמשפחה תתיישר לפי מה שמתאים לך, את מבקשת גם שחוויות יזמינו את עצמן אליך. זה לא הולך כך, יקירתי. החיים הם לא בופה, שממנו אנחנו בוחרים את מה שמתאים לנו. החיים הם ענין פעיל. מה שאנחנו משקיעים בו – קורה לנו.

חוויות הן ענין סובייקטיבי. יש מי שהחוויות שלה נבנות מלימוד למבחן עם חברה, ויש מי שפחות מטיול להרי האלפים לא נחשב אצלה חוויה ראויה לשמה. באמצע יש כמובן מנעד רחב.

מלבד זאת, לאמא שלך יש פרספקטיבה שלך עדיין חסרה – יש חוויות שרק ממרחק של זמן מבינים כמה הן היו משמעותיות או מהנות או משעשעות וכו'. חיי בית הספר מתאפיינים בשגרה מובנת מאליה. ממרחק של זמן הדברים כבר לא ייראו לך כה בנאליים, ואת עשויה להיזכר בחיוך באירועים קטנים וגדולים שהותירו עלייך את רישומם.

אבל שימי לב – איך תוכלי לצפות שיהיו לך חוויות משמחות מסמינר שהלכת אליו בלית ברירה ואת שונאת כל יום שאת שם? כשאת בטוחה שחייך נהרסו בעקבות זאת? אפשר להצליח מאד וליהנות גם בסמינר בינוני ומטה. אפשר להרגיש רע גם בסמינר הכי נחשב. כשאת תחליטי בלבך למצות את ההזדמנויות שלך במקום שאת נמצאת – הפלא יתרחש: החוויות יזרמו ואת תוכלי ליהנות מדברים שעד כה לא הבחנת בקיומם.

כעת נדבר על חוסר הביטחון שאת חווה. כאמור, ללא משפחה שאת שייכת אליה ומעריכה אותה – לא תוכלי לפתח ביטחון עצמי. דמויות ההורים הן הבסיס לבריאות הנפש. אם תדחי אותם בלבך ובנפשך – את תדחי חלקים משמעותיים בתוכך. לעולם לא תוכלי לאהוב את עצמך. את תסתובבי בעולם כעלה נידף ברוח.

זה לא קשור לסמינר שהתקבלת או לא התקבלת אליו, וזה לא קשור לבית פתוח או סגור. נניח שהיית מתקבלת לסמינר נחשב, והיית נולדת למשפחה מיינסטרימית, את בטוחה שלא היית מרגישה שום חוסר ביטחון? בסמינרים נחשבים יש למרבה הצער המון בנות שמסתובבות חסרות ביטחון, והעובדה שהבתים שלהן עומדים בסטנדרטים המקובלים לא עוזרת להן להרגיש טוב יותר.

חוסר ביטחון הוא עמדה פנימית, הקשורה לכך שאני מקבלת את עצמי כפי שאני, על חסרונותי ועל נסיבות חיי. כל עוד לא תקבלי את תנאי חייך כפי שהם, כל עוד לא תקבלי את הוריך ותכבדי אותם כפי שהם, כל עוד תמשיכי ותשווי את עצמך לאחרים – לא תוכלי להרגיש ביטחון. ביטחון אינו קשור להצלחה או לאופי לא רכרוכי. הוא קשור לתחושה שאני טובה כפי שאני, ושהסטטוס המשפחתי והחברתי שלי לא קובע את ערכי.

כשמישהו אומר לך משהו, את מתפרקת לחתיכות. כשמשווים אותך לדודה שאת לא כל כך מעריכה – הדבר מרסק אותך. נראה שאין פה 'אני' מגובש ויציב. אז השוו אותך לדודה, מה קרה? האם זה אומר עליך משהו? אם זה נכון – זה נכון גם בלי ההשוואה. ואם זה לא נכון – למה זה מרסק אותך? את יודעת שאת יפה – אז מה יש להיעלב מכך שאומרים שאת דומה לדודה?

את בוכה ומתפרקת, משום שאין לך עצמיות משלך. כי נדמה לך שמעשים חיצוניים יוצרים דמיון. כי אם תחקי את הדודה תדמי לה. חיקוי של מעשה זה או אחר הוא כמו קוסמטיקה. זה חיצוני ולא מחזיק מעמד. דמיון נמצא בחלקים שממילא אין לך מה לעשות לגביהם. וזה שהדודה הולכת לפי שיטת עבודת ה' מסוימת – לא עושה אותה פסולה. למה צריך לחקות או לא לחקות את הדודה? קחי ממנה מה שטוב לך. במה שלא טוב לך את לא תהיי דומה לה אפילו בטעות.

הניחי את המדדים הכוזבים שאת משתמשת בהם כדי לבחון את עצמך ואת חייך. התרכזי בבנין האישיות שלך ובביסוס ערך עצמי אמיתי.

את בחורה כמעט בשידוכים. זה הזמן לבנות ולייצב את האני שלך, להגדיר לעצמך מה חשוב לך ומה את רוצה שינחה את חייך. בדקי עם עצמך מה את עושה כי את מאמינה בו, ומה את מקריבה למולך החברתי. חשבי לעומק מי את, מה מגדיר אותך, מה ההעדפות והרצונות שלך, מי הן דמויות המופת שאת מציבה מול עינייך. ככל שתחשבי בצורה כזו, ככל שהמבט שלך יופנה פנימה, את תרגישי רווחה גדולה יותר והביטחון העצמי שלך יתחזק.

כרגע את מבססת את כל זה על מה שהחברה עושה, על מה שטוב ונכון בעיני הסביבה. האני שלך לא מגובש, חסר עמוד שדרה יציב. אם תעשי את המסע הזה נכון, אני בטוחה שתצאי ממנו מחוזקת, ודברים שנראים לך היום כטרגדיה יהיו הברכה הגדולה של חייך.

וכעת לנקודה הרביעית: את רוצה לבנות בית בריא, ולגדל ילדים על בסיס נכון ואמתי. איזו שאיפה נאצלת ונהדרת! אבל אם לא תעשי את עבודת הבירור הנחוצה הזאת – את תמצאי את עצמך עובדת קשה כדי לטפח משפחה שעומדת בסטנדרטים, שהילדים יוכלו להתפאר בה, ולהכנס למוסד לימודים שיקשט את שמם בשידוכים.

כאלה חיים קטנים את רוצה לחיות? חיים של עבודת השכנה, במקום של השראת השכינה?

את רוצה לבנות בית עם בחור טוב. היית רוצה להינשא לבחור שגם הוא שונא את הוריו, בוכה על חוויות ילדות שלא היו לו, מסתגר בשבתות ולא יושב עם המשפחה, ומבכה את העובדה שלהוריו אין השקפה טהורה? האם בחור כזה נחשב בעינייך בחור טוב?

האם לגדל ילדים בבריאות נפש זה אפשרי בכלל כשאת רעועה כל כך ולא מסוגלת לראות את כל הטוב שיש בחייך? כשאת מרגישה אומללה וחסרת מזל כל כך?

האם אפשר לחנך ילדים לפנימיות של עבודת ה' כשאת זקוקה כל כך לאישורים של הסביבה לערכך ולדרגתך הרוחנית?

האם תעדיפי בחור סגור בעל מידות בינוניות על פני בחור פתוח בעל מידות טובות? מה סולם הערכים שלך? האם המדד היחיד ליראת שמים הוא מידת הפתיחות או הסגירות של האדם?

כל עוד את לא יודעת מי את – לא תוכלי להפעיל שיקול דעת נכון בבחירת בן הזוג שלך, וכפי שכתבת בעצמך – בן הזוג הוא בחירה לכל החיים.

אם את חיה בחברה שכל כך מקטלגת אנשים, וכל כך מתייחסת למעטפת החיצונית, במקום לשים דגש ביראת שמים ובמידות טובות – בשביל מה להשתייך אליה? מה יצא לך מזה? אלה החיים שאת רוצה בשביל עצמך? חיים של קיטלוג, של חיפוש בלתי פוסק אחר האישור של הסביבה שאת בסדר? של מרדף משפיל אחר מוסדות חינוך שיואילו להעיף לכיוונך מבט? בשביל מה? את מה זה משרת? ככה נהיים יהודים יותר טובים? זה מה שהקב"ה רוצה ממך? ככה את רוצה לחיות? זה לא ייעלם ברגע שתינשאי ותבני בית כשאיפתך הטהורה. זה רק יגדל ויתפח ויהפוך את חייך לגיהנום.

תצטרכי להחליט אם לעשות את המסלול הזה שהקב"ה החליט בשבילך, להפיק ממנו את הטוב ולהתפתח ולגדול רוחנית ונפשית, או להתבוסס באומללות ולהמשיך לבכות את חוסר מזלך.

הבחירה שלך תעשה את ההבדל בין חיים מאושרים לחיים אומללים, בין חיים של עליה והתפתחות לחיים של דריכה במקום ונסיונות בלתי פוסקים לרצות את הסביבה.

את צעירה ובראשית הדרך, והיתה בך התבונה ובריאות הנפש לפנות ולשאול ולא להשאר בקושי ובבלבול. יש לך שאיפות גבוהות וטהורות ואת מחפשת את דרכך ולא מוותרת. כל אלה עשויים להביא אותך רחוק.

האתגר שלך עכשו הוא לבנות את עצמך כדי לצאת מוכנה אל החיים שאת רוצה בשביל עצמך, חיים של התפתחות רוחנית ונפשית ושל ביטחון במי שאת ובמה שאת.

אני משערת שתצטרכי עזרה במסע הזה. ממליצה לך להיעזר באדם היכול לתמוך בך – מורה או רבנית שתוכל להקדיש לך את הזמן הדרוש, או יועצת שאת נותנת בה אמון, או מטפלת רגשית טובה. קשה ואולי בלתי אפשרי לעשות זאת לבד, בפרט כשהזהות העצמית טרם התגבשה.

מאחלת לך חיים של טוב אמתי, של התפתחות ועליה רוחנית, ושל אור ושמחה.

אם הדברים אינם ברורים לך דיים, או אם יש לך שאלות נוספות – תוכלי ליצור קשר במייל.

אורית