בס"ד

שואלת יקרה,

קראתי את השאלה שלך בכובד ראש שוב ושוב. את מתארת בדברייך חרדה גדולה שמשפיעה על חיי היומיום שלך בהווה, ואף על קבלת החלטות בנוגע לעתיד שלך. כשקראתי את דברייך הצטערתי בשבילך על המסקנות שלך, אולם בו זמנית גם שמחתי בשבילך שבסוף דברייך ביקשת הכוונה מחשבתית, משמע שהמסקנות שלך אינן סופיות.

בדבריי אשתדל בעזרת השם להתייחס לבקשה שלך אך יחד עם זאת חשוב לי שתדעי שאינני מתיימרת להיות תחליף לעזרה מקצועית, אלא משתפת אותך בידע ובתובנות שעשויים להיות רלוונטיים אלייך. אני מקווה שתוכלי למצוא אשת מקצוע טובה שתהיה בעלת לב מרגיש ואוזן קשבת ושתוכל להוביל אותך לחוף מבטחים ברמה הרגשית. אחלק את התשובה שלי לארבע נקודות מבט שעולות בדעתי: היסטורית, קוגניטיבית (שכלית) רגשית ואמונית.

בפתח דבריי אני מזכירה לשתינו שאנו נמצאות בתקופה היסטורית – "פוסט קורונה". החיים בצל מגפת הקורונה גבו מחירים רבים ביניהם עליה ברמת החרדה הכללית. אנו עדים לכך הן במפגשים אנושיים ביום יום והן במחקרים המראים שאוכלוסיות מגוונות מדווחות על עליה ברמת החרדה. במקרים מסוימים, ממשיכה החרדה להתבטא גם בתקופה שאחרי שיא המגפה כאשר יש אפשרות לחזור לחיי שגרה. העולם אומרים שצרת רבים נחמת טפשים אבל אני כותבת לך את הדברים האלה כדי שתדעי שאת לא לבד בחוויה הזו. אכן, עבור חלק מהאנשים העולם נעשה מקום מאיים לחיות בו. אז מה בכל זאת עושים?

מכיוון שדברת בשפה של אירועים היסטוריים אז נתחיל דווקא מהתבוננות דרך נקודת מבט היסטורית דרכה נוכל להיזכר שלמעשה העולם צועד ומתקדם לקראת תיקון. אתן לך מעט דוגמאות ממש על קצה המזלג רק כדי לסבר את האוזן: חשבי על תקופות מוקדמות יותר בהן קורבן אדם היה דבר מקובל בתרבויות אליליות שונות. חשבי על עבדות וסחר בבני אדם ואפילו היזכרי ביחס אלינו היהודים בתקופה כמו האינקוויזיציה. כל הרע הזה שתיארתי חלף מן העולם והוא איננו עוד. יש עוד הרבה דוגמאות הממחישות את תהליך התיקון שהעולם עובר, אבל נדמה לי שזו לא הנקודה כעת. האמת היא שהעולם עובר תהליך של תיקון, והרי על זה אנו מבקשים – שנזכה לראות עולם מתוקן במלכות ש-די.

התפיסה ההפוכה ממה שציינתי גורסת שהרע משתלט על העולם ואין דרך מילוט ממנו, לא רק שהיא מולידה חרדה משתקת אלא היא גם משרתת היטב תפיסת עולם של חוסר אחריות ובקצה שלה אפילו מוליכה להפקרות. ולמה היא "משרתת" הפקרות? מהסיבה הפשוטה שמראש אדם עלול חס ושלום לחיות בידיעה המוטעית שהכל אבוד מראש, אין תקווה, אין משמעות לבחירה בטוב, אין משמעות לעצם ההתמודדות עם אתגרים וניסיונות וכשהייאוש נכנס לתמונה אז יש שני מסלולי בחירה עיקריים: מסלול אחד של נמנעות והסתגרות מפני החיים וכמו הדוגמא שכבר הבאת, על המחשבה שלך שלא להביא ילדים לעולם כזה (ראיתי שסתרת בעצמך בצורה חכמה את ההחלטה שלא להביא ילדים באמצעות טיעון לוגי פשוט). מסלול אחר – אכול ושתה כי מחר נמות. אם אין השגחה על העולם ובמילא הרע מנהל פה את העסק, חלילה, אז לפחות נעשה מה שאנחנו רוצים בלי חוקים והגבלות.

את לבד מבינה ויודעת שזה הדבר הכי רחוק ומרוחק מתפיסת העולם היהודית שמשמיעה בכל תוקף את ההיפך מזה. כל כתבי הקודש שלנו מלאים במסר שיש בורא משגיח לעולם. יש דין ויש דיין גם כאשר נדמה שאדם לאדם זאב או מדינה למדינה זאב. יתרה מזאת, לא רק שיש דין ויש דיין אלא שאותו הדיין הוא גם אב הרחמן, המנהל את עולמו כרצונו ורחמיו על כל מעשיו. את שומעת? רחמיו על כל מעשיו, גם על מעשיו באוקראינה וגם על מעשיו בתקופת השואה. אני מסכימה איתך שבעיני בשר ודם הגשמיות שלנו, אכן העולם נכשל בהתמודדות מול המלחמה באוקראינה. אני מסכימה איתך שמאורעות השואה לעולם לא יהיו מובנים. יחד עם זאת, יש לחז"ל אמירה שיכולה להחזיר אותנו לגודל האמיתי שלנו ולתת לנו פרופורציות – "בהדי כבשנא דרחמנא למה לך?" למה לנו להעסיק את עצמנו בדברים שהם למעלה מהשגתנו כבני אנוש? מה אנחנו יודעים על הנהגת השם בעולם?

מנקודת מבט קוגניטיבית אפשר לעשות מעין "תרגיל לשכל" שמנתח את המציאות: תקראי שוב את מה שכתבת בשאלה שלך ותסמני בטוש שחור את כל התופעות השליליות. אח"כ קחי טוש בצבע בהיר וסמני את כל התופעות החיוביות או משפטים שמעידים על ראיית הטוב. אם את מגלה שבכתיבה שלך יש בעיקר "טושים שחורים" ובקושי צבעים בהירים (תרתי משמע) זה סימן מובהק לכתיבה לא מאוזנת. אם הכל שחור משחור, אני מקווה שאת מבינה לבד שניתוח מציאות כזה הוא בעצם פרשנות קטסטרופלית ולא מציאותית.

העולם הוא לא מדור של גיהינום, אלא מקום מורכב שמכיל בתוכו טוב ורע, יש בו חלקים של שלום וחלקים של מלחמה, ובוודאי שיש אחווה ואהבה בין הבריות לצד שנאה, קנאה ותחרות. יש הכל. השאלה היא על מה בוחרים לשים את הדגש? אם מסיבה כלשהי אנחנו מתמקדים רק בצד אחד של המטבע ובמקרה זה הצד השלילי זה בהחלט מעיד על תפיסה חד צדדית ואפילו לקויה של המציאות. אז מה עושים עם זה? שוב, יש הרבה עצות להתמודדות יעילה אבל אני מביאה בפנייך עצה כללית ונפלאה מהבעש"ט הקדוש. הוא הסביר לנו שלמעשה האדם נברא כיצור בוחר בכל רגע נתון, ואם תשאלי, איך אני יכולה לבחור את המציאות? הרי מתרחשים בה דברים שהם לא בשליטתי בכלל… ובכל זאת? – הבעש"ט הקדוש אמר שהאדם נמצא היכן שהמחשבות שלו נמצאות, ולכן כדאי לך לפקח עליהן ולשים לב שהן משוטטות היכן שאת רוצה להיות. מה משמעות הדברים? – נווטי את המחשבות שלך למקומות שמיטיבים איתך. השתדלי לתת מקום של כבוד בינך לבין עצמך עם אירועים חיוביים בחייך. ייתכן שבשלב ראשון כדאי להרפות מעדכוני חדשות מהנעשה בעולם בתדירות גבוהה וגם להניח בצד ספרים שמרבים להתעסק במחלות ואסונות. במקום זה נסי להתבונן במציאות הקרובה שסובבת אותך. סביר להניח שאם תעמיקי בה, תראי שיש בה הרבה חסד ורחמים. כשתראי דבר טוב בסביבה שלך או בעצמך אל תקבלי את זה כדבר טבעי, אגבי ומובן מאליו, אלא יקרי את הדבר הזה. תראי כמה חסד השם שופע דרכו.

לא לחינם לימדונו חכמים לברך ולהודות על כוס מים צלולים או חתיכת לחם משביעה. אם רק תעמיקי להתבונן תגלי עוד המון דוגמאות כאלה.

את יודעת למה זה חשוב? – זה מרגיל אותנו לחשוב קצת אחרת על העולם, ואז יש מקום לתודעה של טוב השם המורעף עלינו תדיר. מחשבות טובות הן כמו חומר פעיל שמנקה ומטהר רגשות מכבידים, ואז יש סיכוי שהעולם יהיה מקום פחות מאיים לשהות בו ויותר מאיר פנים וידידותי למשתמש.

מנקודת מבט רגשית להכרה בתופעה יש חשיבות רבה מכיוון שכאשר אנו יודעים לזהות את הרגשות שאנו מרגישים, אנחנו יכולים להבין מה קורה לנו טוב יותר. נכון שאי אפשר להתווכח עם רגשות, כי ככה אנחנו מרגישים וזהו, אבל הניסיון מראה שבעזרת המודעות הבסיסית הזו ניתן לווסת את הרגשות ובהמשך אף לנהל אותם.

זה דבר שהוא נכון לגבי כל הרגשות שלנו, אולם במקרה שהרגש המדובר הוא חרדה אז הדברים מתחדדים שבעתיים. לחרדה יש תכונה נלווית עגומה שהיא משבשת את היכולת שלנו לקרוא את המציאות ולהגיב אליה בצורה שקולה.

החרדה צובעת את החיים בצבעים קודרים וקשים שעלולים להביא את האדם למסקנות שפשוט מונעות ממנו לחיות בצורה מיטבית.

מי שמתמודד עם חרדה יודע שכדאי ללמוד לנהל אותה ושחלילה, לא החרדה תנהל לו את החיים. בדיוק כמו מה שתיארת שקורה לך – העולם נראה לך כל כך אכזרי שאת חושבת שלא כדאי להביא ילדים לעולם כזה.

זו דוגמא להחלטה שגויה שמתקבלת כאשר החרדה מנהלת את החיים. אז מה עושים כאשר גל של חרדה שוטף את הנפש והחיים עצמם נראים כל כך מאיימים? באמת החוויה היא קשה אבל גם בתוך שיא הסערה חשוב לדעת ולזכור שהגל הזה הוא זמני ובר חלוף, ולכן לא מקבלים החלטות גורליות במצבים כאלה. בעיקר כדאי לקחת נשימה ארוכה, להיות בחברת אנשים תומכים ומרגיעים ולזכור שיש גם רגעים של שקט אחרי הסערה. בהמשך לומדים שיש דרכים נוספות להתמודד עם גל עכור כזה (בדיוק מהסיבה הזו כתבתי לך שאני לא מתיימרת להיות תחליף לעזרה מקצועית).

לפני שאתייחס לדברייך מבחינה אמונית אני פותחת בהקדמה קצרה והכרחית: אני מניחה שאת אדם שמאמין בקיומו של הבורא ובהשגחתו על ברואיו. חשוב לי שתביני שבדברים שאני כותבת לך אין לי שום כוונה להוכיח אותך בשבט מוסר אלא כמו שכתבתי בתחילה, אני מעוניינת לעזור לך להרחיב את ההתבוננות שלך פנימה והחוצה.

עד כאן ההקדמה. בואי נחשוב יחד על הדברים שכתבת. אני בוחרת להתחיל ממשפט שהדליק לי נורה אדמה: "לא יודעת אם יש לי ולמשפחה שלי מספיק זכויות בשביל לשרוד".

אני רוצה להציע לך לשאול את עצמך שאלה חשובה: איך את תופסת את הקב"ה?

אולי את חושבת שירדתי מהפסים… מה זאת השאלה הזאת? כמובן שאינני מתכוונת לתיאור חיצוני חס ושלום כי הרי השם יתברך "אין לו דמות הגוף ואינו גוף…" ויחד עם זאת, בתוך דברי חז"ל מופיעים דימויים שונים של הקב"ה שלקוחים מעולמנו כבני אדם. הדימויים האלה נועדו לעזור לנו לקרב אלינו לדעתנו הקצרה את גודל מציאותו יתברך. עכשיו תעצרי פה רגע את הקריאה ותני לעצמך כמה דקות לחשוב על השאלה הזו: איך אני תופסת את הקב"ה?

עמים קדומים חיו בתפיסת עולם כזו שחבורה פוחזת של אלילים אכזריים מנהלת את חייהם של בני האדם ומחפשת כל דרך אפשרית להתעלל בהם. את האלילים של פעם מחליפה התפיסה/אמונה שאוטוטו קטסטרופה נוראית מגיעה.

אולי תתפלאי לשמוע שתמונת העולם הדורסני וחסר התקווה כפי שהצגת עשויה להיות מתאימה גם למחוזות של יהודים מאמינים, אלא שהקב"ה נתפס בתודעתם כשופט מחמיר ומאיים.

השאלה שאני מציעה לך לבדוק בינך לבין עצמך היא שאלה חשובה שיכולה להאיר לך את המסע שאת נמצאת בו. לצערי הרב, אני מכירה אנשים שהם מאמינים בני מאמינים אבל חסרה להם ההכרה הפנימית באהבת השם אליהם. הם לא מרגישים רצויים, אהובים ומוערכים בעולמו של הקב"ה שמצטייר בעיניהם כמו שוטר שרק מחפש מה לא בסדר איתם ואיזה עונש צריך לתת להם. זו תפיסת עולם שמצמצמת ומקטינה את גדולת הבורא וחבל כל כך… תפיסת העולם הזו יכולה להיות תוצר של חינוך קפדני שחסרה בו אהבה וחמלה. כאשר אנשים עם רגישות גבוהה מקבלים חינוך כזה שהוא לא מאוזן זה מגדל אנשים עם חרדה קיומית שהשמחה פרחה מהם. כבד לחיות ככה לאורך זמן. ובכלל, הקב"ה מבקש מאיתנו שנעבוד אותו בשמחה ומתוך אהבה.

מדברייך נראה שהפנמת היטב את מידת היראה, ובאמת זה הבסיס. עולם בלי יראה ובלי גבולות עלול להיות מקום איום ונורא לחיות בו אבל אני מזכירה לך את חשיבות השילוב של יראה ואהבה.

יראה ואהבה הן שתי מידות ההנהגה של הקב"ה בעולמו והתפקיד שלנו כבני אדם הוא לשים לב שאנו מתדמים אליו כמה שיותר. לכן, אם הקב"ה בכבודו ובעצמו שיתף את מידת הרחמים בבריאת העולם חובה עלינו לשתף את המידה הזו גם בהתבוננות שלנו על המציאות החיצונית וגם הפנימית שלנו.

אז לסיום, אני מתייחסת לבקשתך לטפח את הקשר האישי שלך עם השם יתברך. כתבת: "אני מבינה שעלי להתחזק באמונה וביטחון אבל זה לא כזה קל". זה יופי של דבר שאת רוצה לחזק את האמונה והביטחון בקב"ה, רצון טוב זה דבר ממש נפלא! (ולא בטוח שזה קשה כל כך… ). לכי על זה! חפשי מקום שמציע לימוד וגם סביבה שמטפחת אמונה וביטחון בדרכי נועם. הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ואני מקווה בשבילך שבקרוב תמצאי שליחים טובים שיאפשרו לך ללמוד איך להתחזק באמונה וביטחון גם מתוך אהבה ושמחה.

בהצלחה גדולה!

שירה ק.