שלום וברכה.

תודה שאת פונה ונותנת את האמון שלך בנו..

את שואלת מי צודקת, את או אמא? האם לתת אמון בבני אדם או לחשוד בהם? האם אמא צודקת שחובה לחשוד בכל אחד, כי כך הנסיון (שלה) מראה, ואם את לא מבינה את זה אז זה בגלל שאין לך (כצעירה חסרת נסיון חיים כמוה) את היכולת להבין את זה. ובקיצור, כשתגדלי תביני, ובינתיים תסמכי על אמא שאוהבת אותך ורוצה בטובתך? או שאת צודקת שאי אפשר לחיות בחשד תמידי, ושצריך לתת אמון בבני אדם כי ביסודם הם טובים?

הנסיון שלך מראה לך שהתמונה היא לא כמו שאמא מציירת.

מה הקש ששבר את גב הגמל? הטיעון המנצח של אמא. היא יותר מנוסה, ואין לך מה לענות.

אבל הלב שלך אומר לך אחרת.. את נותנת אימון ורואה תוצאות אחרות. את מרגישה שזו הדרך היחידה לזרום בשיחה ולהיות בקשר כנה עם אנשים.

אז מי צודקת?

מספרים בבדיחותא על אשתו של הרב ששמעה בעלי דין מגיעים אל הרב לדון במחלוקת שהתגלעה ביניהם. בעל דין הראשון נכנס ושטח את טענותיו לפני הרב. אמר לו הרב "אתה צודק". יצא בעל הדין הראשון ונכנס השני ושטח את טענותיו. אמר לו הרב "אתה צודק"… ניגשה הרבנית אל הרב ושאלה אותו "איך יכול להיות שגם הראשון וגם השני צודקים?" ענה לה הרב – "צודקת"…

אז אני אומר לך – שתיכן צודקות.

אסביר:

השאלה של אמון היא שאלה מאד משמעותית, והיא עומדת בבסיס היחסים בינינו ובין כל הסובב אותנו.

אדם צריך אמון בהורים ובמשפחה כדי לקיים יחסי משפחה תקינים ובריאים. אדם צריך אימון בבן\בת זוג כדי לקיים מערכת יחסים טובה ומועילה. אדם צריך יחסי אמון בסביבה כדי לקיים חיים תקינים. אמון בחברים כדי להקיף את עצמו באנשים שאיכפת להם ממנו ושאיכפת לו מהם. וכמובן, אמון בין האדם לבוראו. יחסי אמונה בנויים על אמון.. מה זו אמונה אם לא אמון מלא בכך שהקב"ה אוהב אותך ורוצה בטובתך?

אם אנו רוצים להיות היחסי קרבה ואינטימיות עם אדם אחר, אנו צריכים להוריד את ההגנות שלנו ולהיות קצת פגיעים מולו. זוהי קרבה. היא בנויה על האימון הבסיסי הזה שאני יודע שאני יכול לסמוך עליך ושאיני צריך להתגונן מפניך.

מתוך דברייך ניכר שאת ביחסים של אמון עם אמא שלך. את סומכת עליה ומאמינה שהיא רוצה בטובתך. גם בקב"ה את מאמינה באופן מרגש ומעורר השראה. את מבקשת להיות קרובה לבני אדם באותו אופן שבו את קרובה אליו. בבטחון מלא שאת לא צריכה לדאוג ולחשוש כל הזמן.

בזה את צודקת, צודקת מאד.

מה הטענה של אמא?

אמא רוצה להגן עלייך. מתן אימון פירושו גם חשיפה לפגיעה. כשאני נותן במישהו אמון, אני מפקיד בידיים שלו את הבטחון שלי. אפשר מאד להבין את החשש של אמא, בעיקר כמי שנפגעה כבר מאנשים, מלתת אימון באחרים. יש בזה אלמנט של חשיפה לפגיעה. של סכנה. ואמא, אוהבת אותך ורוצה בטובתך, מעוניינת שלא תיפגעי כמוה.

גם היא צודקת.

אז מה עושים?

התשובה היא שזה גם וגם.

ברור שאם חוששים מפגיעה, צריך להזהר ולשמור. מצד שני אם רוצים קרבה, צריך לתת אמון.  בעולם הזה, יש אנשים רעים ויש טובים. יש כאלה שניתן לסמוך עליהם ויש כאלה שלא. אנו כל הזמן בודקים את הסביבה. אז אם הולכים לקיצוניות אחת, נניח של מתן אמון מלא, מסתכנים בפגיעה מאנשים רעים. ויש כאלה. אמנם מרוויחים קרבה עם מי שבחרנו לבטוח בו, אבל גם עלולים להיפגע.

אם הולכים לקיצוניות השניה, נניח מתרחקים לגמרי מכל סוג של קרבה, מרוויחים שאנו שמורים מפגיעה מאנשים רעים. אבל מפסידים כל הזדמנות לקרבה עם מישהו אי פעם.

הנקודה העיקרית היא, ושימי לב לתובנה הזאת – שכדי להרוויח, צריך להיות מוכנים לקחת סיכון ולהיפגע.

אני חוזר על זה כדי להדגיש. בעולם הזה, כדי להרוויח, צריך להיות מוכנים לקחת סיכון ולהיפגע. אין מציאות של שמירה מוחלטת.

תחשבי למשל על נסיעה בכביש. יש סכנה גדולה להיפגע. יש המון סכנות בכביש. אבל לא נגיד שבחיים לא ניסע בכביש בגלל שיש סכנות. אנו לוקחים סיכון מחושב, ויוצאים לחיים.

כאן טמונה התשובה. סיכון מחושב.

לא אימון מלא בלי זהירות, ולא זהירות מופלגת בלי אימון. כבדהו וחשדהו. הליכה זהירה, פקיחת עיניים, כמו חציית כביש. והעיקר, זוכרים שבלי לקחת סיכון לא ניתן להגיע לאינטימיות. לפתוח את הלב לשני זה להסתכן בפגיעה. אבל אולי גם להרוויח קירבה וידידות.

אז אמא אוהבת אותך, שומרת עלייך, ומזהירה אותך מפני הסכנות. תשמעי בקולה, יש לה נסיון. היא חיתה חיים ויודעת מה יש בעולם.

מצד שני, שמרי היטיב על האימון שיש לך בטוב שבבני אדם, כי זה מה שיוביל אותך ליחסים משמעותיים יום אחד.

את האיזון המדוייק עבורך, תמצאי כבר בעצמך. זהו בדיוק מסע ההתבגרות.

בהצלחה במסע!

יוסי