שלום לכותבת היקרה

כואב לשמוע את החוויה איתה את מתמודדת. את מתארת סבל של שנים וניסיונות להתמודד , זו חוויה לא פשוטה. יחסים עם הורים משפיעים על נפש האדם הרבה מעבר למה שניתן לתאר, ולכן תחושותייך מובנות ביותר. אכתוב מנקודת מבטי, ומקווה שדבריי יוכלו לשפוך קצת אור.

כל סוגיית הסליחה להורים לעומת הצער שסבלת מהם, זו התמודדות נפוצה שאני פוגשת רבות בקליניקה. לא פרטת הרבה על החוויות, אך אסתפק בהגדרות שכתבת- ואם אכן אימך סובלת מהפרעת אישיות נרקסיסטית (כפי שהגדירה המטפלת) ואת בטבעך יותר מרצה, אז אני יכולה לתאר לעצמי את המסכת שעברת ועוד עוברת. זו דינמיקה מורכבת מאוד שגוזלת אנרגיות רבות מהצד המרצה (ממך במקרה הזה) ומאבק מתמיד על זכות הקיום שלך, על המרחב האישי ועל הכבוד הבסיסי שלך כאדם.

מנקודת המבט של הילדה הקטנה שבתוכך, זו חוויה מורכבת שדמויות המבוגר שאמורות לספק לך בטחון, עושות בדיוק את ההפך. זה שאביך לא ידע את המצב לאשורו, ייתכן שרק הגדיל את המצוקה בה חיית בילדותך.

יחד עם זאת, בואי נעצור שניה להתבונן מנקודת מבט נוספת- כנראה שבתור ילדה, בריאותך הנפשית היתה מספיק בוערת כדי להתנגד לחוויות שחווית ולכן היו גם הפיצוצים. זה שמר עלייך במקום מסויים. ועדיין היום, הילדה הקטנה שבתוכך מבקשת ריפוי ולא מוכנה לשחרר ולסלוח. את כבוגרת, פועלת לסייע לעצמך וגם רוצה לסלוח, אך יש פער בין החלק הבוגר שבך לחלק הילדי, שאפשר להבין אותו. וחשוב לתת לו את המקום. כחלק מהתהליך.

חשוב לי לחזק את ידך על שפנית לטיפול. טיפול עשוי להוות כמקום לרפא את החלקים בתוכך שנפגעו ממערכת היחסית הראשונית (והחשובה) המורכבת. בעבר ובהווה. אני שולחת חיבוק גדול מרחוק, על ההתמודדות והאומץ והרצון שבך לחיות אחרת. ושמחה מאוד לשמוע שיש לך תמיכה גם מבעלך ומאחותך שרואים את המצב לאשורו. זה אולי יכול קצת להקל, להסיר רגשות אשמה ולפנות מקום בתוכך להתמקד בריפוי עצמי.

הדגשת בעיקר את סוגיית הסליחה. זו באמת סוגיה לא פשוטה. אני לא יודעת אם מה שעברת הוא בגדר "התעללות נרקסיסטית", או ברמה "פחותה" יותר, כך או כך זה מורכב. והפגיעה בעינה עומדת. והדבר הנכון הוא להתרחק ולפנות לטיפול קודם כל. וזה אכן מה שאת עושה.

תהליך של סליחה אורך לעיתים שנים, ואף תקופות חיים שלמות. אך את לגמריי צועדת בתוכו. נכון את עוד לא חשה את התוצאה של המחילה וההקלה, אבל את ממש בדרך.

היום כבוגרת, יש לך אופציה אחרת את לא חייבת להשאר שם כמו בילדותך, ובחרת נכון להתרחק ובכך לעצור את הפגיעה, ולאפשר לך מרחב עם אנרגיה נקייה יותר להרפא. זה חלק מתהליך של סליחה אגב. כי בניגוד למה שרוב העולם סובר- שסליחה ושלום הם התקרבות בדווקא, לעיתים הדרך לשלום היא בכמה צעדים אחורה (כמו בסיום תפילת שמונה עשרה במילים "עושה שלום" בהם הולכים אחורה..) . יש מצבים בחיים שחשוב להרפות, לקבל ולהשלים עם העובדה שיש דברים שלא עובדים ביחד.

השלב הבא הוא, בסליחה, הוא לנסות להבין מה הילדה הקטנה שבתוכנו לא מוכנה לשחרר. יכול להיות שרגשות לא פשוטים נמצאים שם, כלפי ההורים שהיתה רוצה שהוריה יהיו ולא היו?

חשוב לתת מקום לכל הקולות והרגשות, בתוך הטיפול. זה חלק מהריפוי והסליחה.

השלב הבא יהיה, להכניס לתמונה את האמונה.

עם הרבה חמלה עצמית ואהבה לעצמך, עם התבוננות על התמיכה של אחותך ובעלך. והידיעה שאת בסדר ולמרבה הכאב לאימך יש בעיה משל עצמה. אמונה כזו שלא מבטלת את גודל הקושי והפגיעה, עשויה לעזור לפצעים להגליד. בשביל עצמך קודם כל.

לסלוח להורייך יהיה משמעות הדבר- לשחרר אותך לחופשי. ואני רוצה שנסתכל על הסליחה מהמקום הזה. כחלק מהריפוי שלך.

אז מצד אחד, הפוגענות של אימך נובעת מבעיה שלה, אני יכולה לתאר לעצמי שאימך בעצמה חוותה מורכבות בחיה, מורכבות כזו שהולידה אצלה את ההפרעה. ונכון, גם אדם פגוע שפוגע בלי שליטה- עם כל החמלה, כאב הוא כאב, והמרחק ממנה זה חלק מהבריאות שלך. אבל זה יכול אולי לעזור להתייחס לדברים מנקודת מבט נוספת.

ופה אני רוצה לעבור לנקודה חשובה, של נושא השליטה בחיינו. עד איפה הדברים בשליטתנו? ומה אפשר לעשות עם מה שכבר קרה או לא בידיים שלנו? כמו אדם שפגע בנו, או קושי לסלוח.

לא תמיד נבחר את האנשים בחיינו, או את אירועי החיים (למעשה רוב הזמן אנחנו לא בוחרים), ישנה השגחה פרטית וחשבונות שמים.

הדבר היחיד שבידינו הוא הבחירה כיצד להתייחס לדברים, האם להכניס את בורא עולם לתמונה או לא. וזו משוואה קריטית איתו או בלעדיו. ופה נכנסים האמונה והבטחון, כחלק בלתי נפרד מהריפוי והשחרור.

הקב"ה ברא את עולמו, מנהיג ומחיה אותו רגע רגע. ומאחורי כל דבר גנוז עולם, וטוב. לעיתים הטוב גלוי ולעיתים הטוב נסתר. כשהוא גלוי- כולנו מכירים.. את כל הטוב שנכנס לחיינו. ולעיתים הוא בא בהסתרה- ואלו יסורים שמגיעים. כיהודים מאמינים, א"א להתעלם מהנושא שנקרא סוג הגילגולים וחשבונות שמים.

אדם הגיע לעולם הזה לתקופה מסויימת, בה הוא עובר תיקונים ותלאות, לצד שליחות וצמיחה.

הנשמה יורדת לעולם, ילד הוא כמו ספר סגור שלא יודעים מה יהיה הסיפור שלו, אבל יש כותב לכלב השורות בחייו. אט אט עוברת הנשמה את המסע שלה ופוגשת אנשים ואירועי חיים שהם חלק בלתי נפרד מהתיקון של ומהשליחות שלה. לא תמיד יהיה נעים ולא תמיד נבין למה קורים לנו דברים. לעיתים יסורים מגיעים כדי לעורר את האדם לשפר את דרכיו, או כדי לחסוך לו סבל אחר. ועוד סיבות. אבל במקרה שלך, נשמע שהיסורים הם חלק מתיקון לא קל בכלל, וחשבונות שמים שלא ברור מהי הסיבה של היסורים הללו שעברת.

אין בשכלנו להבין חשבונות שמים ומדוע אדם עובר מסלול כזה או אחר, נקודת המוצא היא שדברים מכוונים מלמעלה. אם בכדי לזכך את נשמתנו או להשיב חוב מגלגול קודם. אך יחד עם זאת, הקב"ה גם בונה אותנו דרך אירועי החיים. והוא אוהב אותנו ללא ספק. זו הנקודה הראשונה באמונה. (בספר חובת הלבבות-שער הבטחון של רבנו בחיי, תוכלי למצוא את הדברים בהרחבה).

שלב נוסף בסליחה לצד האמונה הוא חיפוש הטוב- ושוב, אני לא באה חלילה למעט מעוצמת הפגיעה, אך לצידה- אני חושבת ששווה להתבונן ולראות איך בזכות האתגר הקשה הזה את צמחת. כמה כוחות קיבלת ממנו וכמה עוצמות גילית שיש בך, לולא ההתמודדות לא היית יודעת זאת.

למשל- היכולת לאשר את עצמך שאת בסדר ולאימך יש הפרעה. היכולת לקום וללכת ולעצור את הסבל. עצם זה שפנית לאקשיבה ואת לא משאירה את עצמך לבד לסבול. ועוד… את כתבת את הדברים כלאחר יד, אך הם מעידים על תעצומות נפש מאין כמוהם. זה לא מובן מאליו, יש בחורות/נשים רבות שנשארות במעגל הקסמים הזה יותר מדי, ולפעמים זה כבר מאוחר מדי. ב"ה זכית להקים בית ולפעול כדי לצאת.

ואולי אחרי שחווית כאלו חוויות, יכול להיות שנבנתה בך הרגישות לזולת? אולי גם מידות נוספות שנקנו רק בגלל מה שעברת? ערך לחיים?. לא תארת במה את עוסקת, אבל ייתכן שאת יכולה אף לעזור לאחרים בזכות אותן חוויות? ולכי תדעי כמה נשים/בחורות ייתרמו רק משאלתך, ויקומו ויעזרו לעצמן?!.

נקודה נוספת שמנחמת במידה מסויימת, היא לזכור, שמעבר למה שאת חווית, דרך ותיקון היו מגיעים כי כך זה חלק מהעולם. הורים תמיד יעשו טוב וגם ייטעו. ולכן תמיד לילדים יהיה מה לומר על הוריהם. לא משנה מי ההורים שהיית מקבלת.

לסיום, דבר נוסף שעוזר לסלוח הוא להסתכל במבט הבוגר, מתוך המקום ההורה שאת היום, על הטוב שקיבלת מהם. ותתני לעצמך מקום להבין שההורים שלך עשו טעויות וזה חלק ממש היה במיטב יכולתם בכלים ובכוחות היו להם. הם מוגבלים מעצם היותם בני אדם, ובנוסף עוד אימך סובלת בעצמה מההפרעה שלה שמגבילה אותה עוד יותר מלהיות פנויה ולראות את האחר. בחרתי בתשובתי שלא לפתח את התמונה מנקודת מבט של אימך, למרות שזה עוד שלב בדרך אל הסליחה, כי חשתי שזה לא המקום ולא השלב. אבל אולי בהמשך חייך זה יהיה יותר נכון.

אז לסיכום, עניין הסליחה

בעיניי את נמצאת בתהליך מדהים של יציאה לחופשי ולריפוי אמיתי. ריפוי שהוא חלק מהסליחה והסליחה היא חלק ממנו.

חלק נוסף ובלתי נפרד מהתהליך, הוא האמונה שבורא עולם מנהיג הכל ולא תמיד נבין. זאת לצד המקום לילדה הקטנה שבתוכך, שמותר לה לצעוק "למה?!!"(בטיפול או ישירות מול בורא עולם). כן, מותר לכל הרגשות לעלות ויש מקום להכל. שתפי גם את בורא העולם בכל כאבך.

ובסוף כל יום תזכרי את כל הכוחות שבך ואת המקומות הבריאים בחייך היום. להודות עליהם ולשמוח שאת במקום בטוח יותר בחייך. את החלקים שבך שצמחו דווקא מתוך החושך.

פה לכל שאלה

בהערכה ובאהבה

טליה נ.

[email protected]