דלג לתוכן
אני אשה חרדית נשואה עשר שנים.
השוני הגדול ביני לבין בעלי גורם לנו פעמים רבות למריבות ואי הבנות, האופי שלנו שונה, הסגנון, הערכים,יותר מידי.
למרות הכל אני אוהבת אותו מאד ותלויה בו, אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיו.
היה לנו משבר רציני לפני כמה חודשים שהלב שלי עוד לא התרפא ממנו מה שגרם לי לאיים עליו שאעזוב אותו רק בשביל לשמוע ממנו שהוא חייב אותי ולא יוכל בלעדי. אמירה שלא תמיד הגיעה כמו שרציתי…
מה אני עושה?
יקרה.
קיבלתי את השאלה שלך, קראתי אותה שוב, ועוד שוב, ובין לבין חשבתי עליה, עלייך, במשך היום.
ולפני הכל רוצה לבקש ממך להסיר, רק לרגע, את ענני הייאוש, ולהקשיב ככה, בדלת פתוחה:
יש דרך, יקרה.
בטח שיש דרך.
תראי אותך (אבל בלב פתוח עדיין, כן? J ): את מודעת לעצמך ולעליות והמורדות שיודעים חיי הנישואין שלכם. את מודעת לשוני בינכם (שאגב – עשוי להיות מקור למשיכה ולקשר עוצמתי יותר) את לוקחת אחריות על הטעויות שלך ומודה עליהן – שדבר זה, לכשעצמו, כבר ראוי לכל כך הרבה הערכה. השקיפות שלך בעייני עצמך, הנכונות שלך לעבודה עצמית. כמה בגרות ריגשית מתהלכת בין מילות השאלה שלך.
את אפילו מודעת ל"בקשה הריגשית" שעומדת מאחורי האיומים שלך. מתחת מתחת לכל הביקורת והאיומים שלך, נמצאת אישה, כל כך רכה ואוהבת, כל כך מבקשת את הקירבה, כל כך משתוקקת אל בעלה. וזקוקה, פשוט זקוקה לאיש שלה.
רק מה? שלא תמיד אנחנו יודעים ויודעות לדבר את שפת הקירבה הזו. לא תמיד קל לחשוף את הרגש הזה, הכי פנימי, הכי עדין, הכי חשוף ו – פגיע.
והאילמות הזו, יוצרת את האלימות הריגשית. את האיום, את הביקורת, את האווירה הקודרת.
אולי הגיע הרגע שבו מותר להתחיל לדבר. להגיד, במילים פשוטות ואמיתיות – מה אני מבקשת ממך, אישי. למה אני כל כך משתוקקת, כמה אני צריכה ומבקשת – אותך. ספרי לו במילים גלויות, כמה חייך לא יהיו חיים בלעדיו, כמה הוא שלך.
לדבר, כן, לדבר, בשפה הכי גלויה, שזה נושא לתירגול בפני עצמו, ולפעמים קל יותר להתחיל בכתב או אפילו באייקונים, אבל לדבר את שפת הרגש הזו. את שפת הקשר הזו. לעצמך – בהודאה פנימית שאת רוצה, זקוקה ומבקשת, ומשם – אליו.
דברי עלייך, יקרה. על מה שהרצון הלבבי הזה שלך מבקש.
ומשהו נוסף:
תגידי רגע, יקירה. את – מוכנה לסלוח לו?
כן. כתבת שהוא אינו מסוגל לסלוח, ונשמע מבין המילים שלך (ואולי אני טועה?) שאת מבינה אותו על כך. אבל מה איתך? את – מוכנה לסלוח?
מהי הסליחה הזו? האם היא שיכחה? האם היא פשוט, פתיחה של דף חדש?
ואולי היא נכונות כנה לשוב ולהתקרב. נכונות לחשוף את הלב הפגוע והפגיע, נכונות להאמין שוב, ומחדש. נכונות שלך להביט עליו בעין אוהבת ולוותר, תוך כדי כך, על העין הביקורתית והמודדת.
נכונות שלך, להביט עלייך, כן, כן, עלייך, בעין אוהבת, ולוותר על העין הביקורתית כלפי עצמך.
לשנות את הדינמיקה האנרגטית של ביקורת והסתרת רגשות, לריקוד, קסום, יש לציין, של מחול קירבה, מחולל אהבה.
איך עושים את זה? אם תפני אלי במייל הפרטי, אוכל להמליץ לך על מטפלים נפלאים בתחומם – עבור טיפול זוגי, ולא פחות מכך, עבור מסע אישי לעצמך בדרך.
אבל גם בינתיים, היכולת להפסיק להתאמץ לשנות את אישך, היכולת להפסיק לנסות "לשפץ" אותו, יכול להיות מקדם אהבה טוב מאין כמוהו.
כמו בטמפרטורה של מים – אם נכניס לכלי עם מים קרים מים חמים, הם ישוו בינהם את הטמפרטורה בלי מאבק ובלי מאמץ, הם פשוט יתנו זה למקום לזה, יסונכרנו במשך זמן קצר, בלי להתערבב בתהליכים, בלי להתאמץ, פשוט להיות שם, ביחד.
ואז, גם אם הוא יישאר הוא, את תהיי זו שתרחיבי את יכולת הקיבול שלך, תהיי כלי פתוח יותר לקבל את השפע.
זוהי, כמובן, רק טעימה קלה של התחלה, רוח כזו שמנסה לפזר את ענני הייאוש. תוכלי להמשיך ולכתוב, תוכלי, בעזרת השם, להתחיל בדרך.
מברכת אותך, שישוב האושר, ויגדל, שתהיה אהבה עוטפת מלווה את ביתכם.
תמר ע.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
