בחור יקר וחשוב!

ניסחת יפה וברור את המצב שאתה נתון בו.

המעבר מישיבה קטנה לגדולה גרם לך לטלטלה סביב נושא המעמד החברתי. בישיבה קטנה היית ה'מלך', וכעת אתה נלחם על מקומך בין האריות. אינך מצליח להשתכנע שיש לך מעמד טוב. למרות ד"שים חיוביים כאלה ואחרים, שמספרים עליך סיפור הצלחה, אינך מרגיש את זה בשטח.

שמתי לב למילה שחוזרת על עצמה בדבריך: "מרגיש". אכן, אתה בחור חכם ודייקת בדבריך. אין אתה טוען "אני חושב", או "אני סבור" שאינני מצליח, אלא "אני מרגיש" שאינני מצליח.

הרי אין סיבה הגיונית לחשוב, שקרה לך משהו בין היש"ק בה הצלחת באופן יוצא דופן והיה לך מעמד גבוה, ופתאום ביש"ג נחתכו לך היכולות. נכון שבישיבה גדולה מצויינת כזו שאתה נמצא בה (לא אמרת איזו ישיבה, אבל אני מתאר לעצמי ישיבה מן השורה הראשונה) יש ריכוז של 'שפיצים', אבל עדיין סביר להניח שמי שהיה מוצלח ביותר בישי"ק, ימשיך להיות בשורה הראשונה גם ביש"ג.

אם הייתי מכיר אותך, היית מן הסתם שומע ממני: "עזוב דמיונות, אתה פשוט מדהים, ורבים מקנאים בך". אמנם אין בידי לומר זאת (וחבל באמת שלא זכיתי להכיר אותך – בחור כה איכותי…), אך אני מסיק בסבירות גבוהה מאד, ממה שתיארת אתה, שאכן זה נכון.

נמצא שלמרות שב"ידיעת השכל" אתה מבין שאין לך סיבה אמיתית להכנס ללחץ, וכפי שאומרים לך הוריך היקרים (אגב, איזה יופי לקרוא בדבריך ביטוי "אבא שלי היקר", כל כך מחמם את הלב לשמוע על קשר קרוב בינך לבין אביך, אין ערוך לכך. כמה אבות היו כמהים שבנם יכתוב עליהם כמסיח לפי תומו "אבא שלי היקר"), אבל ב"הרגשת הלב", אתה חש אחרת. יש פער בין המוח ללב.

אם ננסה להבין מה גורם לכך, די ברור הכיוון. הלחימה בשדה הקרב החברתי שואבת ממך את כל כוחות הנפש. אתה לחוץ ומרוקן ואינך יכול להנות ממה שיש לך. אתה חש בדידות ורואה את עצמך במשקפיים אפורות, ואת מה שקורה אצל אחרים במשקפיים ורודות ("אחרים לא עוברים את הקשיים האלה").

האם זה נכון שרק אתה מתמודד עם קשיים כאלה?

ובכן, יתכן שיש בחורים שמתמודדים יותר בקלות עם תחרות והמסתעף, ולך יותר קשה. אלו כוחות הנפש שלך. יש לך רגישות מסוימת שגרמה לך למכאוב נפשי כתוצאה מהחיכוך עם התחרות. אותה רגישות יש לה מעלות רבות, ולפעמים זה גורם לכאב. יש בחורים יותר מחוספסים שלא מפריעה להם כ"כ התחרות. אבל זה ברור שאתה לא היחיד שמתמודד. אני זוכר על עצמי כמה קשה היתה לי התחרות בישיבה גדולה, ממש סבל נפשי. לא נראה לי שאתה ואני היחידים בעולם שסובלים ממצבים כאלה, וכל השאר משייטים להם על גלי הים הסוער בחדווה… אם נעשה סקר בין הבחורים כמה יודעים על הקושי שאתה עובר, רבים יגידו שאתה לא מתמודד בכלל…

כפי הנראה יש לך גם תכונת נפש של שאפתנות ומצויינות, וזה לוקח אותך קדימה בכל הכוח להמון הישגים נפלאים, ובמקרה זה אתה סובל מאותה שאפתנות. אלו תכונות נפשך. וצריך ללמוד איך לנהל אותן (יתכן שתצטרך לעסוק בסוגיית ה'פרפקציוניזם', שהיא תכונה שמביאה אנשים מוכשרים לשאוף למצוינות בלתי ניתנת להשגה, כאשר התוצאה שהם תמיד לא מרוצים).

אז שוב, אתה נוטה מצד הרגש לראות את הכל בצורה חד ממדית וחד צדדית. וזאת כנראה מפני המחיר הרגשי שנסחט ממך כתוצאה מהחודשים הראשונים של היש"ג.

אז מה עושים למעשה? יכולתי לכתוב לך שהכל זה ענין של זמן, ובסוף הכל מסתדר, והנפש מתרגלת ומתבססת במקומה. וזה נכון (כמו שאבא אומר). אבל בכל זאת אנו רוצים לקצר ולהקל את "זמן ההמתנה".

קודם כל מה שעשית, דהיינו לשתף אנשים קרובים, הוא דבר נפלא. הדבר מקיל על המעמסה הנפשית ומקצרת את הזמן של ההתרגלות. בכלל זה גם השאלה ששלחת אלינו…

בנוסף לכך, תן לנפש שלך דברים שמרגיעים ומיישבים את דעתה. בזמנים שאינך עסוק בלימוד, תעסוק בפעילויות משמחות שאינן עוסקות ב"אינטלקט", אלא בנפש הפשוטה והבסיסית. הליכות ליליות מדי פעם הן פעולות שבחורי ישיבה רבים משתמשים בהן כדי להברות את הנפש. מוזיקה יכולה להרגיע. מאכלים טובים. תעשה את אותן פעולות באמת בלב שלם מתוך הבנה שהנפש שלך עברה סוג של זעזוע במעבר מהיש"ק ליש"ג, והיא דורשת התרגעות והתרחבות. תכיר בכך.

יש מקום גם לעסוק בלימוד ובעבודת ה' במנותק מהשדה התחרותי. כדי לחזק את החשיבות העצמית בנושאים אלה.

הרי ברור לך שהתחרות והמעמד אינם מטרות כשלעצמן, ולא הגעת לישיבה כדי להיות שפיץ אלא כדי להתעלות באמת. יכולתי להשיב לך בקצרה: מי ביקש ממך לעסוק במעמדך החברתי, העיקר הוא העלייה בתורה ויראת שמיים (וכאן היו באים ציטוטים שונים בעניין זה…). אלא שלא באתי לזלזל בענין המעמד, שיש לו חשיבות בגדר של "שלא לשמה" במצבו של בחור נורמלי בישיבה טובה. אז מעמד חברתי טוב הוא חשוב, ומי שמוותר לגמרי על המעמד מוותר על הדברים הטובים שנובעים מהתחרות. אבל בסוף הכל הוא ענין של איזון. מדי פעם אפשר ללכת ללמוד באיזה בית מדרש אחר (אלא אם כן אתה ב'אור ישראל'…), ולחוש את טעם הלימוד האמתי, המנותק מתחרות חיצונית. אולי זה יקרין על שאר הזמנים, להקהות במעט את הלהט החברתי שקצת השתלט לך על הרגש.

אני מאמין שהטלטלה הזו מבשרת גם סוג של התבגרות, שבאמת מסמלת את המעבר מישי"ק לישי"ג. אותה התבגרות אינה שוללת את התחרותיות ואינה דורשת להפסיק עם ביקוש המעמד החברתי, אך היא מרחיבה את מנעד הנפש ומשלבת את אותם רבדים חיצוניים יחד עם טיפוח החיבור הפנימי והאמיתי אל התורה. במצבך כעת אתה נתון במצב רגשי לא רגוע, ולכן זה לא הזמן לעבוד על מידת האמת וללמוד שער יחוד המעשה בחובות הלבבות. אני רק זורק את הנקודה הזו כדי שבהמשך תוכל להזכר בתקופה הזו ולראות בה איזו נקודת תפנית מסוימת שמביאה לתהליך של בירור פנימי ומציאת חיבור של אמת.

בסופו של דבר אני מאד מזדהה עם הקושי שלך. כפי שכתבתי, גם אני התמודדתי עם קושי רב בתחום זה בתחילת הישי"ג, וזה לא קל. אסיים באיחול וברכה שבזכות התורה שאתה לומד, ויחד עם התפילות הכנות שבוודאי אתה שופך לפני השם ית' (וגם הוריך בוודאי מתפללים בעדך), מובטחני שתצלח תקופה התחלתית זו, בצורה מיטבית, ותוכל להשקיע את כל מרצך וכוחותיך המיוחדים להתעלות בידיעת התורה והבנתה, ולבסס את דרכך בכל שטחי עבודת ה'.

ויהי רצון שיתקיים בחברתכם – בחורי ישיבות חכמים חריפים ונפלאים, דור העתיד המפואר שלנו – מאמר הגמ' (שבת סג, א):

אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה – הקב"ה מצליח להם, שנאמר והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך.

שלך בהערכה

ישי

[email protected]