קודם כל רוצה להודות לכם על המקום הזה שאפשר להתייעץ ולקבל אוזן קשבת.
אני באתי מבית שבו האני מאמין שלי הוא שהאבא יוצא לעבוד כדי לפרנס את המשפחה, אמא שלי היתה עקרת בית. אבא שלי הוא צדיק אמיתי. מקפיד מאוד לקבוע עיתים לתורה. תפילות. ומכניס אמונה והשקפה לחיי היום יום.
מאוד התחברתי לדרך הזאת וב"ה מצאתי את בעלי. הבעל הכי טוב שיכלתי לקבל. מידות טובות. אוהב, מכיל, סבלן.
הוא היה אז בישיבה ותכנן לצאת ללמוד תואר כדי שיוכל לעבוד.
הבנתי מאוד מהר אחרי החתונה שהרמה רוחנית שלו היא נמוכה ממה שאני גדלתי עליו. הכלתי את זה ואמרתי שכל אחד אחר, ושכנראה כרגע זה היכולות שלו. ושננסה להתחזק יחד ( יש לי המון על מה לעבוד. אז חיכיתי לביחד הזה לפני החתונה..)
במשך השנים אני רואה יותר ויותר ירידה רוחנית. אם זה להפסיק ללמוד ביום יום. לומד כמה דקות רק בשבת.ואפילו זה יורד.. מתחיל לאחר לתפילות.
ניסיתי לדבר איתו על זה כמה פעמים בודדות במשך השנים והרגשתי שזה לא עזר. באתי ממקום לא שיפוטי בכלל. אלא חברי ואכפתי.אך הוא מסרב לדבר על זה.
אמרתי לעצמי שזה בינו לבין אלוקים. עד שיהיו לנו ילדים זה לא ענייני.
ב"ה אחרי 8 שנים קשות זכינו בתינוק. ההתרגשות היתה בשיאה. בשבילנו ובשביל כל הסובבים.
לא רצינו לדעת אם זה בן או בת. והייתי כ"כ שמחה עם שתיהן כמובן! אבל עלה לי מאוד החשש שאם זה בן – איזה דוגמה אישית רוחנית הוא יקבל מבעלי.
בברית בכיתי והתפללתי על זה שהוא יגדל להיות תלמיד חכם! קובע עיתים, מתפלל והולך בדרך ה'. כמו שלא התפללתי מעולם.
אחרי שנולד, ראיתי את הרצון שלו להתחזק ליומיים שלושה.שזה נותן לי תקווה.. . ואז הגיע ירידה גדולה יותר. הוא הפסיק להתפלל. לגמרי. לא בבית ולא במניין. אני בספק גדול עם מניח תפילין. ברכת המזון, קריאת שמע לא רואה שמקפיד על זה בכלל.
עברנו שנים קשות והיו לי שאלות של למה דברים קרו לי בעבר., אני מחפשת לשמוע ממנו קצת אמונה. אך אני לא מקבלת את זה.
בעבר הוא ניסה להסתיר ממני שלא מתפלל אבל עכשיו זה כבר לא סוד.
אני לקחתי את העניין של הנפילה הרוחנית שלו ואני משתדלת ממש להתחזק מזה. אני מקפידה יותר על תפילות, מרגישה שזה התקווה היחידה שיש לי. ולקחת על עצמי להקפיד גם על דברים נוספים שהכל ילך לעזור לו להתרומם שוב.
ניסיתי לא מזמן בערב רגוע לדבר על זה שאולי כזוג נוכל להתחזק יותר יחד. אבל הוא לא היה מעוניין.
עכשיו יש לי בן מתוק! מתנה מאלוקים; ואני כ"כ דואגת. כואב לי מאוד לראות את בעלי. באמת מרגישה צביטה בלב וכאב. אבל כשאני חושבת על הבן שלנו – זה כאב קשה מנשוא!!! ואני כ"כ מפחדת.מפחדת שלא ימשיך בדרך ה.
אז אני מבינה שאני צריכה לקחת אחריות. אני הדמות שהוא יכול ללמוד ממנו. ומתפללת כל יום שה' יתן לי את הכלים והכוחות לחנך אותו בדרך התורה.
אני לא מתייאשת מבעלי. מאמינה שכולם יכולים להשתנות. מתפללת עליו מאוד! אבל אני לא יכולה לשנות אותו. והנסיונות שלי לדבר איתו לא עוזרים.
פשוט מאוד קשה לי. מפחדת וחוששת בקצב הזה שהוא יעזוב את הדת לאט לאט. חוששת עליו, לנו כזוג וכאבא.

אני יודעת שחלק מהירידה קשורה לקשיים רגשיים. אך הוא לא מוכן לשתף או ללכת לטיפול. וכאן אני נמצאת במבוי סתום..
אני מחזקת כל הזמן את המעלות הטובות שיש לו. זה עושה טוב לשתינו. משתדלת כל יום לומר לו מחמאה על כל הטוב שבו. אך עדיין יש בי חלק שגורם לי להעריך אותו פחות. ולכן עוד יותר מקפידה להחמיא.
בכל מקרה… סליחה על האורך! ועל הבלאגן..מקווה שלא חפרתי מידי.
ממש תודה על כל הזמן שלך