שלום לך מטפלת שבדרך.

אני קוראת לך כך, לא רק מכיוון שעוד לא הוענק לך התואר. אלא מכיוון שאני חושבת שאת עוד עם עצמך 'בדרך' . ואסביר למה אני מתכוונת…

נראה לי שאת נמצאת בצומת דרכים.

עד כה האמנת כי הטיפול יעזור לך , יקדם אותך, יפתור קשיים וירגיע.

וכנראה שכרגע- אולי יותר חזק מתמיד- את כבר את בטוחה.נשמע שאת מרגישה ששום דבר לא מתקדם.

התחושה הזו מעמידה בסימן שאלה את האמונה שלך בטיפול והמשמעות שלו על בני האדם בכלל, ועל משמעות הטיפול בחייך האישיים בפרט.

להיות בנקודה הזו- זה מבלבל , זה מייאש זה מפחיד. לעבור ממשהו שתופס חלק גדול ומשמעותי בחיים- לכלום מוחלט? או שאולי אפשרי וזו רק הרגשה זמנית?

ואם אכן הטיפול אינו מועיל- לאן פנייך מועדות? מה הטעם? ואם רוצים לקדם -יש איך לעזור?

את כותבת 'אני פתאום פחות מאמינה בתהליכים ובטיפול'

תוהה לעצמי מה היתה שם נקודת המפנה?(הרי הספקות היו שם כל הזמן) .האם היא היתה בטיפול האישי שלך? אולי ביחס למטופלות בסטאז'?

ואני יכולה שלא לשאול- האם העלית את העניין מול המטפלת שלך? מול המדריכה שלך?

ולמה אני שואלת.

ובכן אין לי פרטים עליך ,אבל אני מאמינה שהדברים שאנחנו מרגישים , מגיעים תמיד עם קולות -חיצוניים או פנימיים- שמשפיעים עלינו.

אני חשה מבין הדברים שכתבת שאת מרגישה תקיעות בטיפול האישי. אולי שמשהו התקדם ואינו מתקדם יותר . או שמטרות שהגדרת לעצמך אינן מושגות בעקבות הטיפול. או אולי שאת מצפה להקלה מסויימת אבל הטיפול אינו מספק לך אותו כרגע. יכול להיות שעוד להפך- את יוצאת מבולבלת, אולי מוצפת. או אולי את מרגישה שהפגישות הן סתמיות.

התהיה הראשונה במצב כזה היא -מה הם הקולות הפנימיים שלך… לי עולה חזק השאלה-

האם אפשר לעזור לי?

האם אני יכולה להתקדם, להשיג הקלה, רוגע? אולי זה פוגש מקומות אישיים של תחושת ערך עצמי- האם אני ראויה? שוות ערך? האם מגיע לי חיים כאלו? האם יש לי תקווה? יש לי סיכוי?

אולי מקום של חוויות מול אחרים משמעותיים- יש מישהו שרואה אותי באמת? שיכול לעזור לי?

האם יש צרכים מסויימים שעוד לא קיבלתי מהם מספיק והם אלו שעוצרים אותי כרגע?

אולי יש קושי עם דברים שאינם מושלמים? או מתרחשים לפי התוכניות?

אולי אלו בכלל קולות חיצוניים-

אנשים סביבך שאינם מאמינים בטיפול, מזלזלים, מקטינים . אולי אומרים 'תפסיקי לחפור' או 'פסיכולוגיה בגרוש'. יכול להיות שהם אינם אומרים או שאינם נוכחים היום בחייך אבל התפיסות והאמונות שלהם עוד מופנמים בך.

יכול להיות שגם החוויות בסטאז' , בו את בודקת את היכולות שלך כמטפלת , הם מורכבים. זוכרת את עצמי ואחרים במצב הזה; את תחושת החרדה, בלבול, חוסר ידע וחוסר האונים . התהיות האם אני עוזרת למטופלים שלי? האם אני מטפלת טובה? יודעת מה עושים?

ולפעמים יש השוואות בלתי נמנעות לקבוצת השווים בלימודים ובהתמחות.

אני יכולה להמשיך ולשער כיוונים שונים – אבל בסוף בסוף (או לייתר דיוק בהתחלה בהתחלה…!) התשובה- נמצאת אצלך.

וכשתמצאי מה הדבר שאת מרגישה שתוקע אותך כרגע, גורם לך לתחושת חוסר האמון ביכולת שלך להצליח בחיים שלך וכמטפלת- תוכלי לחיות חיים שלמים ומספקים.

אני חושבת שכל השיח שלך מעלה שאלה לגבי- מה הוא טיפול דינאמי- המטרות, איך הוא עובד וכו'. ולכן אני רוצה לפתוח סוגריים (די ארוכים למען האמת) בכדי לחדד לעומק את כל המושג הזה שנקרא טיפול, דווקא בגלל שגם אני היתי מטופלת, וסטודנטית ומטפלת מתחילה פעם…

וגם היו אני פוגשת מודרכים, מטופלים, אנשים לפני טיפול/תוך כדי תהליך, שמנסים באמת להבין מה הוא טיפול. ומדברים בחלקם את אותן הנקודות שאת מעלה.

אז הייתי מתחילה ממה שאת בטח כבר יודעת היטב- טיפול הוא דבר ראשון קשר. קשר משמעותי עם דמות שמרוכזת ששומעת, מכילה משקפת.

מקום שאפשר לדבר עם המטפל על הכל. בלי להתבייש, בלי להרתע ממה יחשוב המטפל, מקום ללא שיפוטיות. וחשוב, מאוד חשוב לדבר בו על מה שמרגישים שקורה/לא קורה בחדר .

טיפול טוב בעייני הוא סוג של פנס.

המטפל בלימודיו מקבל כלים לעזור למטופל לפגוש פינות לא מוארות בחייו (אני בכוונה לא משתמשת במילה 'אפלות', כי הפינות האלו לאו דווקא מכילות דברים רעים כמו דברים שלא הסתכלנו עליהם, שאולי שמנו אותם ב'בויידם' לטיפול מאוחר יותר) כשהכלי המשמעותי ביותר הוא הקשר הטיפולי ומה שמתרחש בו. מה שאני חווה כמטפלת ומה שהקשר ביני לבין המטופל מעלה , מלמד המון על עצמי ועל העולם הפנימי של המטופל.

במידה מסויימת ההכשרה החשובה ביותר שלי היא עצם היותי אנושית- כלומר חווה אכזבה, עצב תסכול,קשיים וקונפליקטים וכו'. אבל, בכדי שהעולם שלי לא ישפיע על הטיפול- אני הולכת להדרכה. יותר מזה- מטפלים נדרשים לעבור טיפול לפני הלימודים שלהם- הן כדי להרגיש מה זה אומר לשבת על כסא המטופל, והן בשביל לפגוש את אותן פינות חשוכות של עצמו ע"מ להיות איתם במגע וכך הם לא יזלגו לטיפול ויפריעו למהלכו. ואודה על האמת- ובהחלט קורה שמטפלים ימצאו את עצמם תוך כדי העבודה שלהם יושבים על כסא המטופל פעם או פעמיים בכדי לעבד ; נושאים בלתי פתורים שעלו שעוד לא טופלו, חוויות אישיות חדשות שהתרחשו בחייהם האישיים , וכמובן- לעבד חוויות ותכנים קשים שנחשפו אליהם בזמן עבודתם.

בסופו של דבר המפגש עם מקומות בלתי מודעים מאפשרת לנו להבין את עצמינו יותר טוב, לחיות עם החלקים האלו בשלום ולאפשר לעצמנו לנהל אותם במקום שהם ינהלו אותנו. פעמים הטיפול יוכל לאפשר חוויה מתקנת לחלקים שונים – הן בחדר הטיפולים עצמו, בקשר עם המטפל/ת וכמובן- בחוויה שונה עם העולם בחוץ ובקשרים האישים.

חלק משמעותי ממה שיוצר את היכולת לייצר קשר שכזה- הוא 'הסטינג' כלומר הגבולות של המפגש הטיפולי- הגדרת היחסים בנינו, הזמן, המקום וכו' .

כמובן שחשובה מאוד ההכשרה של איש המקצוע- הכוללת למידה לעומק תאוריות פסיכולוגיות רבות והבנה של כלל המורכבויות של נפש האדם במגוון הסתכלויות- כולל פתולוגיות ,דינאמיקות שונות וכלי טיפול מגוונים. ובכלל ,כמו שכתבתי לפני כן הקשר הוא מהות הטיפול- חשוב למצוא איש טיפול שיהיה מקצועי מאוד וביחד עם זאת- שיהיה בניכם חיבור טוב. זה לא אומר שצריך להיות חיבור מיידי. לפעמים יותר קשה או יותר קל לנו להתחבר, לרוב לוקח זמן להיפתח ולתת אמון. אך לאחר מספר פגישות (משתנות מאדם לאדם לפי הדפוסים שלו) צריך לבדוק את הקשר.

ובהקשר הזה אני חייבת לומר לך- לפעמים דווקא בטיפול ארוך- משתנים הצרכים האישיים שלנו במה שאנחנו מחפשים בטיפול, ובמטפל.

צריכים לזהות מה אנחנו מחפשים במטפל- אלו איכות אנו זקוקים(כרגע)? להכלה?לאירגון?לחיזוק?

לפעמים הצרכים שלנו ישתנו תוך כדי הזמן ואנו נצטרך לשקף את זה למטפל שלנו ולדבר על זה. לפעמים מה שמתאים הוא להחליף מטפל.

כמובן, טיפול לא חייב להיות מהנה או נותן תחושת הקלה בכל המפגשים. יש פגישות שמציפות תכנים לא פשוטים מורכבים, דברים שמשנים את מה שחשבנו עד כה ומשמעות הפירוק הוא להרכיב מחדש בצורה טובה מועילה מכילה יותר . זה יכול להיות מתיש ומעייף לפעמים במיוחד שנפגשים לתקופה ארוכה כמו שאת מתארת אצלך.

ועכשיו נשאל

מה הופך טיפול לאפקטיבי?

ובכן הרבה דברים….

1. גורמי הדחק והמאורעות שאותם הוא עובר. הרי ברור כשאנחנו נמצאים בהישרדות קשה מאוד לעבוד על חלקים עמוקים.בשביל זה אנחנו צריכים יציבות ופניות. כמו בפרמידת הצרכים של מאסלו צרכים בסיסיים צריכים להיות מסופקים לפני דברים כמו מימוש עצמי.

2. בשלות. הבנה שטיפול יכול לעזור לי ושאני מוכן להשקיע את המאמץ ולפעמים ההקרבה שזה דורש. לישם את זה בראש סדר העדיפויות.

3. היכולת כאמור להיות בקשר, להיפתח ולשתף, לגעת בחלקים כואבים.והעיקר- לתקשר עם המטפל/ת ,להגיד מה אנחנו צריכים, ולאפשר לעצמינו לחוות את מגוון הרגשות. לתת לצרכים החסרים שלנו להתמלא, וכך נהיה שלמים יותר.

ושוב אליך יקרה,

אני שומעת מאוד חזק , שיחד עם הקולות המתוסכלים, הלא מאמינים ,התקועים, המבולבלים שאינם מקבלים מענה-

יש לך רצון לא לוותר.

לא לוותר, ולהחזיק את המשמעות העמוקה והגדולה שטיפול יכול לעשות בחיים שלך ואת המשמעות שאת יכולה להעניק בעזרת טיפול – לאחרים.

מזמינה אותך לדבר עם המטפלת/מדריכה על הנושא. ויותר מהכל מזמינה אותך להתבונן, להסתכל, לשחרר ואולי פשוט להיות.

מקווה שהצלחתי להבין ולרדת לנקודות אליהם התכוונת. אם לא, או אם יש לך שאלה נוספת את מוזמנת ליצור איתי קשר ב [email protected] . אני כאן אם תרצי.

מאמינה בך . מאוד.

שולחת חיבוק מרחוק.

הילה ברכה ט.