בס"ד

שלום לך שואלת יקרה מאוד

קראתי את השאלה החכמה שלך בנשימה עצורה מהתחלה עד הסוף בלי הפסקה. את שואלת שאלה עמוקה, נבונה ומהותית מאוד שעוסקת בליבת החיים של רובנו.

מהאופן בו הצגת את השאלה אני מתרשמת שאת חכמה ו'מבינה עניין' ולכן אני מרשה לעצמי לקפוץ ישר למים.

אם מסתכלים על השאלה שלך בגדול ומלמעלה – אני מאוד יכולה להבין את התיסכול הגדול שלך מהמצב שאת מתארת – שהבחורה מגיעה "שלופת שרוולים" והגבר כביכול מגיע לחיים האמיתיים "לא מעובד" –

זה מצב שיכול ליצור הרבה קונפליקטים ואתגרים אישיים וזוגיים. כידוע, ש"אין אדם מדבר אלא מהירהורי ליבו" ואנחנו בדר"כ שואלים שאלות על אתגרים אישיים שלנו – ולכן, בואי ננסה להיות 'פרקטיות' ולראות מה אפשר לעשות במצב כמו שאת מתארת בשאלה.

לפני שנראה מה אפשר לעשות אני רוצה רק להציף את העניין שמציאות החיים הזו שנהוגה אצל חלק מהמגזרים בה האישה מפרנסת והגבר ממשיך ללמוד במסגרות תורניות גם אם הוא לא ממש מתחבר לזה עד הסוף – זו מציאות חיים רעיונית שהחלה אחרי השואה עת הגיעו אודים מוצלים מאש מגרמניה, עם כספי שילומים ופיצויים גבוהים, הקימו פה משפחות – וניסו ככל האפשר "לרפד" את ה'דור השני לשואה' ולתת תקומה לעולם התורה בכך שכמה שיותר יעסקו וילמדו בתורה ללא דאגות פרנסה. הנכדים, הנינים והצאצאים של אותו הדור, שזה בעצם אנחנו – נמצאים בתקופה בה המשפחות עצמן גדולות יותר, אופי החיים המודרני 'דורש' יותר – וחסר ה'גב' הכלכלי שיהיה הספונסר של לימוד התורה. מכאן הגענו למצב של היום בו הנשים היכנשהו בדרך קיבלו את עול הפרנסה על מנת שהבעל יוכל לשבת וללמוד ולהמשיך את המסורת שנוצרה.

מבחינה השקפתית ותורנית הפרנסה אמורה להיות דאגתו של הגבר בבית "בזעת אפך תאכל לחם" – נאמר לגבר, בכתובה, לאחר הנישואין, הגבר הוא זה שמתחייב לזון ולפרנס את הבית ואת אישתו ולדאוג לה לכל מחסורה.

בוודאי תשאלי איך זה מסתדר עם המציאות של ימינו בה האישה הרבה פעמים מפרנסת? אנו יכולים לראות משפחות רבות שאכן האישה מפרנסת – אך הגבר הוא זה שנושא את "עול" הפרנסה והדאגה.

המשכורת של האישה נכנסת לבנק – ומכאן הדאגה היא של הגבר לכל הנושא הכלכלי – ואם חלילה יש אתגרים – הוא מטפל בהם. כל עוד האישה שמחה וטוב לה – מה טוב. אך אם משהו חורק – צריך לראות מה עושים.

אני מסכימה איתך ומאוד מבינה את התיסכול שלך בכל שכביכול יש פה משהו "לא פייר" – אך רוצה להגיד לך שזה ממש לא ככה ב 100% מהמקרים – יש הרבה זוגות שאני מכירה, מהדור האחרון, בערך בגילך ואף צעירים ממך,

שהבעל מגיע מאוד בשל למסגרת הנישואין, שלמרות שהוא לא התמודד עם מבחנים ומטלות הוא עדיין בוגר מאוד ולא עוד ילד שעל האישה לדאוג לו ולגדל אותו.

כך שלגבי ההנחה שה"משוואה לא הוגנת" הייתי מציעה שנדון כל מקרה לגופו – ולא נכון שנחליט על בסיס ניסיון אישי או היכרות עם מקרים קרובים האם המשוואה הוגנת או לא – כי יש הרבה מקרים שהבעל יושב ולומד והוא אכן מהווה משענת רוחנית לאישה וטוב לה עם המצב– וע"כ בואי נרד ביחד עוד יותר לעומקו של עניין.

אני חושבת שה'אחריות' ל'תוצאה' הסופית ולסוג האופי של בחור שעומד לפרקו היא לא רק של המסגרת הישיבתית או המסגרות החינוכיות בהן הוא למד אלא הרבה מאוד תלויה בחינוך אותו הילד קיבל בבית –

ולכן נוכל לראות הרבה פעמים ישיבות שחלק מהבוגרים שלהן הם מקסימים ואחראיים ודמויות להישען עליהן לנשותיהם – וחלק נשארו "ילדים מגודלים" כמו שאמרת.

האם הישיבה דאגה רק לחלק? ברור שלא – לכן ברור שיש עוד חלקים למשוואה הזו – ולב העניין הוא ממש לא רק הדרישות מהמסגרת החינוכית אליה הבחור השתייך – יש פה הרבה משקל לתכונות אופי ולחינוך הביתי של הבחור כבר משחר ילדותו.

בעצם, אם אנחנו מסתכלים על השאלה שלך לא ברמה הרעיונית – שסיכמנו שצריך לבדוק בכל מקרה ספציפי אם המשוואה צודקת או לא – אלא ברמה הפרטנית של אישה חרוצה ואחראית שנישאה לבעל שהוא נותן הרגשה של "עוד ילד שצריך לדאוג לו ולטפל בו" ולהגיד לו תודה על כל עזרה קטנה בבית – אני רוצה לכתוב לך מה הייתי אומרת לה ומציעה לה לו היא היתה מגיעה אלי לייעוץ.

אני חושבת שיש פה אישה מאוד חרוצה, שהיא דומיננטית, חכמה, אסרטיבית שקיבלה בעל (שנראה לה) שהוא הרבה פחות ממנה – הוא עוד ילד שצריך לגדל.

אני רוצה להציע לאותה אישה לבחון עם עצמה כמה דברים לפני שהיא מחליטה שהמצב בלתי הפיך ושוקעת לתחושת המירמור והחוסר שיוויון

1. ידוע, שהנסיון הגדול של הנשים בכלל, ובדורינו בפרט (בגלל הפמינזים וכל הנושא של שיוויון בין מגדרים) הוא להיות "אישה בקבלה". שימי לב כמה קשה לנו להיות מבקשות, נזקקות, נשענות, להגיד "אני רוצה" ו"אני צריכה" ולהגיד בדיוק מה היינו רוצות שיקרה. הניסיון הזה הוא לא רק במישור הזוגי, הוא ברוב מערכות היחסים בחיינו. הרועץ הזה של "לא נעים לי" ו"לא מתאים לי" מאפיין הרבה יותר נשים מגברים – כי זה הניסיון הרוחני שלנו.

לזכות להיות אישה בקבלה. גם בזוגיות, הגבר, הוא מקור השפע של אישתו. יש בקבלה סיבות רוחניות לכך שאישה מכסה את ראשה – ואחת מה היא שהשפע היורד מלמעלה עובר דרך הבעל, הוא הצינור לשפע של האישה. ובדיוק בגלל זה כל כך קשה לנו הנשים לבקש, להיות נזקקות, לדייק מה אנו רוצות. גדלנו בדור של שיוויון, של פמניזים, שנשים לומדות מקצועות כמו גברים, עושות עבודה של גברים וכו' – בגלל הגלות הנוראה – התבלבלנו. הפסקנו להיות נשים אמיתיות, רכות, נ ז ק ק ו ת.

אצל גברים לעומת זאת, הניסיון הוא הפוך – הם מהות תפקידם היא להיות בנתינה לעולם ולאישה שלהם ולצערי פעמים רבות הם מתגלצ'ים למשבצת של להיות בקבלה – של להיות "עוד ילד גדול שצריך לטפל בו " במקום להיות המבוגר האחראי שלי הבית. פשוט יש פה היפוך תפקידים גלותי. וחלק מהגאולה היא שכל אחד יתמקם במשבצת הנכונה לו. ואם האישה מעוניינת בשינוי (עובדה שבשאלה כתבת שהיא ממורמרת וזה יוצר תיסכול) זה אומר שהאישה יכולה ליזום את השינוי ולקחת אחריות על המצב ולהפסיק להיות בנתינה לגבר שלה (להפסיק לגדל אותו) אלא להיות אישה בקבלה.

איך זה קורה? לא בבת אחת, שינויים נכונים הם לא בהוקוס פוקוס. הייתי מציעה לכזו אישה לשבת עם עצמה ולחשוב מה היא בכלל רוצה. תופתעי לגלות כמה נשים יודעות שהן לא מרוצות – אך לא יודעות מה הן רוצות. זה תהליך בירור שיכול לקחת זמן. וכדאי מאוד להקדיש לנושא זמן יומי בשביל לברר עם עצמי מה אני מצפה מבעלי בדיוק ברמה הכלכלית (שגם אם הוא לא מפרנס – שידאג לנושא הכספי תשלומים וכו') ברמה הטכנית בבית, ברמה הזוגית, ברמה האישותית, מה משמח אותי, מה הוא יכול להעניק לי. כשיש לך את התשובות לזה והתחברת לרצונות שלך – תבחרי מה הכי מרגש אותך שיקרה ותתחילי לבקש מבעלך – במילים ברורות, מדוייקות, לא בערך ולא כמעט. תשלבי את 2 מילות הקסם שמשפיעות על גברים נשואים לעזור לנשים שלהם "מאוד יעזור לי" "מאוד ישמח אותי" – אין לך מושג כמה גבר רוצה להיות משמעותי ודומיננטי בחיים של אשתו דווקא. שום גבר לא רוצה להיות או להרגיש שהוא עוד ילד שאשתו מגדלת. גברים שהאישה מאפשרת להם את זה – הופכים להיות חיוניים ומאושרים וזה משפיע לטובה על כל המערכת הזוגית. והנקודה הכי חשובה – לאפשר את זה לגבר.

לפעמים, בגלל שנשים מגיעות (במגזרים מסוימים) לנישואין עם עמדה של 'כח' כביכול, מעמדה של מפרנסות וכו' – בלי לשים לב הן מתמקמות במצבת ה'שולטת' וזה לא בהכרח בגלל שהבעל לא יכול להיות מעניק ונותן – אלא בגלל שהאישה לא מאפשרת באופן לא מודע כמובן. לא בזדון חלילה.

2. נקודה נוספת שהיא רעיונית ולאו בהכרח קשורה דווקא לפה היא נושא האמונה. כמו שאמרנו לא אצל כל הזוגות האישה מתוסכלת, לא תמיד הגבר הוא דמות שאי אפשר להישען עליה – ויכול להיות במקרה שאת מתארת – אכן מבחינה רוחנית הבעל פחות "בנוי" וכן מבחינות נוספות. גם אם לאחר העבודה העצמית והבירור המעמיק שאישה עשתה עם עצמה – ולאחר שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ולאחר שהיא ניסתה לבקש זאת מבעלה וכו' – עדיין היא מרגישה מתוסכלת – הייתי מציעה לבחון את הדברים ברמה אמונית ולהבין שאולי, זה "הניסיון" שרבש"ע כעת רוצה שתתמודדי איתו. שאולי אותה אישה קיבלה בעל פחות בוגר ממה שהיא חושבת שהיתה בוחרת מלכתחילה.

איך מתמודדים עם כזו תובנה?

a. דבר ראשון, מבינים שקשה לנו, מכילים את הקושי ומחבקים אותו, שוהים בו, מבינים את הצער שיש לנו בלב על החלום שהתגשם ושאיננו כרגע. אותה אישה יכולה להיכנס לחדר או לכתוב לעצמה בדף את כל הכאבים שהיא מרגישה, את כל התיסכולים ואח"כ להגיד לעצמה מילים טובות ומנחמות כאילו היא מנחמת חברה שמצטערת על אותו מקרה "אוי כמה זה קשה" כמה זה כואב" כמה אני מבינה שאת מאוכזבת" וכן הלאה… אפילו פעם ביום למשך תקופה – זה תהליך מאוד מאוד מרפא.

b. מתפללים ומתפללים ומתפללים לבורא עולם, מספרים לו מה אנו מרגישים ומבקשים במילים ברורות ומדוייקות מה אנו רוצים – גם ר' עקיבא התחיל ללמוד בגיל 40 ובסוף היה גדול הדור – אין יאוש בעולם כלל וניסים יש בעולם הרבה!

c. מתחזקים באמונה: אם ע"י לימוד בספר כמו "אמונה וביטחון", האזנה להרצאות, שיעורים, קריאת מאמרים, מבינים לעומק את כך ש"תכלית הטוב להיטיב" ואת זה שהעולם מנוהל ומושגח וכלום לא במקרה – ומבינים שאם הגענו לכזו סיטואציה זה כי יש לנו שיעור לעבור בו ומשהו ללמוד ולצמוח. ואז מתפללים לס"ד ולזכות להבין מה הניסיון והשיעור צמיחה שיש לנו בו

d. מתמקדים במה שכן טוב בבעל – מה שמתמקדים בו גדל. אם אישה עסוקה בלחשוב כל היום במה בעלה לא טוב – זה מה שיגדל וזה מה שהיא תרגיש. וכשאישה עסוקה בלחשוב מה טוב – אז זה מה שגדל. לכן הייתי מציעה לאותה אישה לעשות בכל יום רשימה של 10 דברים טובים על בעלה. להחמיא על דברים טובים שהוא כן עושה (ובטוח שיש!) ולראות איך אחרי תקופה – הטוב גדל והיא יותר שמחה בזוגיות שלה גם אם הבעל לא הפך להיות גדול הדור והיא המשיכה לפרנס.

שואלת יקרה, מדובר פה בתהליך של בנייה עצמית, שעם הרבה עקביות ואורך רוח הוא בעז"ה בדר"כ נושא פירות. יכול להיות ששווה להיעזר באשת מקצוע שתלווה את המסע לצאת מהתיסכול ומהכאב. בעיקר חשוב לי להגיד – שהחיים יכולים להיות יפים, חבל לסבול בהם. אפשר מכל אתגר וקושי לצאת מחוזקים ומחושלים ובעז"ה גם שמחים.

מקווה יקירה שכיוונתי לדעת גדולים וקצת הנחתי את דעתך

באיחולי הצלחה וברכה

רותי