הי יקרה.

"חיפוש אמת" כתבת בכותרת.

פעם שמעתי, ש"אלול" בתרגום מארמית זה "חיפוש".  ואשרי מי שחי תמיד באלול, אשרי מי שמחפש תמיד.

נשמע, שהחיפוש הזה מלווה אותך עוד מהיותך ילדה תוהה איך לשלב בין מה שראית בבית לחינוך בית הספר, איפה היא, האמת? מי האמיתי ומי המבלבל?

החיפוש הזה, הוא מלא הוד. מלא באמת. אולי, עצם החיפוש עצמו הוא הוא האמת. הוא מלא געגוע וכיסופים ואני מדמיינת את התמונה הזו בה את, ילדה, ליד עציצי הנענע, נשבעת אמונים למלך העולם. איזו תמונה מופלאה זו.

עצוב שהוא דוכא בך, החיפוש. עצוב שהוא כבר לא כל כך בוער.

שמחה שהגעת ל"אקשיבה" . אני תמיד נפעמת כשמעלעלת בין התשובות, מהכנות של המשיבים, מהעין הפקוחה ומתבוננת. כשהצטרפתי, נפעמתי מכמות האנשים שמתהלכים בעולם הזה, שהם מחפשים אמת אמיתית, ללא טיוח, שתיקה או הסתרה, והם מונעים מיראת שמים אמיתית, ומחיפוש מתמיד וטהור. כן, יש כאלו על אדמתנו בעולם המכונה שקר…

כתבת על "חרדים" שזו לשון של חרדה. כן.

במקביל, קראתי פעם, שחילונים זה לשון "חיל".

כולנו פוחדים, מלאים פחד (אגב, לא הייתי מסתמכת על הציטטה "מי שמאמין לא מפחד" – יצר אותה זמר חביב, אבל לא בדקתי אם  מבין יותר ממך או ממני באמונה…)

פחד הוא אנרגיה מכווצת. מקפלת. מרחיקה מרב אימה, מרוב אחזקה שכלום לא יזוז, שום דבר שרק לא ישתנה.

פחד הוא האנרגיה ההפוכה לקירבה, לחיבור, לפתיחה, לאהבה.

כן. כולנו פוחדים. מלאים בפחד, השאלה היא ממה הפחד הגדול.

אולי אנחנו מנסים להחזיק חזק כל כך, בתוך העולם הנעלם הזה. להחזיק במקומות בהם אולי נמצא  וודאות מוחלטת, במקומות של "שחור" מוחלט או "לבן" צח, מנסים להחזיק חזק את דרך החיים, את האמונות והדעות שלנו, כי לפעמים אנחנו חווים שהקרקע מתחת לרגלינו נשמטת, כל כך לא יציבה, כל  כך נ ע ל מ ת.

אבל ההחזקה החזקה הזו, מלאה החיל והחרדה, רק מכווצת אותנו. את כולנו, את החרדתיים ואת מלאי החיל. היא לא נותנת לנו להיות פנויים באמת להתרחב, להבין, להקשיב אלו לאלו, להתקרב. והשאלה הגדולה היא האם נשכיל להפוך את האנרגיה הזו, מפחד לקירבה.

אולי, כשאנחנו משכילים, למרות הקושי, להתגבר על הפחד ולהפוך אותו לאותו חיפוש עליו את מדברת, אנחנו זוכים למציאת אמיתות בעולם הנעלם הזה. אנחנו מוצאים אותן, לעיתים פגומות, לעיתים חלקיות, לעיתים – לא בדיוק מושא החלום שלנו, אבל אמיתות.

כאן חשוב לציין נקודה נוספת. אמנם הפחד הוא אנרגיה מכווצת ומרחיקה, אבל קיימת מעלה נוספת והיא "היראה". היראה איננה פחד במובן המקפיא של המילה, היא מיטיבה, מכוונת, מחברת את האדם לאמת שלו, וגם לאמת הגבוהה והנעלה ממנו.

ואפיזודה לסיום, על "אמונה עיוורת".

לפני כמה שנים, נולד לנו תינוק מתוק עם עוות קשה ומורכב ברגל. הוא גובס ונותח שוב ושוב, עד שבגיל שנה וחצי היה עליו לעבור ניתוח גדול ומסובך. הלכנו איתו לפרופסור גדול בבית חולים גדול ויוקרתי, הפרופסור נהג, בכל פעם לפני ניתוח מורכב, לכנס קונסוליית רופאים ומתמחים יחד עם ההורים ולהסביר את מהות הניתוח ומהלכו.

ישבתי שם עם הפעוט על ברכי, היו שם הפרופסור, הקולגות שלו וכעשרה סטודנטים מבריקים שהגיעו כבר לשלב הזה בהתמחותם.

צלומי הרגל הוקרנו על מסך הפלזמה הגדול והחל הסבר ודיון.

אני הייתי אמא צעירה, דעתנית ושאפתנית ובעיקר – רוצה עבור הילדון שלי את ההכי טוב ומדויק.  ביקשתי להבין כל מילה. "אז למה החתך מכאן?" "איך הגיד יתארך?" ""אולי עדיף לשחרר את הקפסולות משם?" הפרופסור ענה לי בסבלנות, עד שפתאום התפרץ: "תגידי, את בטוחה שבעשרים דקות תוכלי להבין את מה שאני מתמחה בו למעלה משלושים שנה? את מה שהסטודנטים למדו שבע שנים מפרכות? את מה שצעיר הדוקטורים עושה  כבר עשר שנים?"

נבוכותי מאד. כל כך נבוכותי. פתאום חזרתי אל מקומי הצנוע: אמא לילדון המתוק, חכמה, מסורה  ומבינה אולי, אבל לא הכל.

לניתוח הלכנו בסוג של "אמונה עיוורת" והוא הצליח מאד, בחסד השם.

אז מה?

לשאול תמיד כדאי,  בטח אם יש כאן "אקשיבה" שקשובים וגם עונים לעומק. אבל מעבר לכל זה יש מקום צנוע שלנו, שנדע שלא נדע.

אינני יודעת אם השבתי, בעיקר הקשבתי והתפעמתי ממך, וביקשתי, גם לעצמי, עוד מחיפוש האמת היפיפייה שאת מדברת עליה. מזמינה אותך, הדלת פתוחה.

תמר ע.

[email protected]