שלום אישה יקרה,
את שואלת שאלה מאד ממוקדת וקונקרטית אבל אני רואה כאן עוד נושא חשוב ואתייחס לשני הנושאים.
שאלתך היא על אח שלך שצעיר ממך, לא ציינת את גילו אבל ברור שאת דואגת לו מאד.
הנושא השני שנמצא ברקע הוא הכעס שלך על עולם המבוגרים ואולי גם חוסר אמון.
הכעס וחוסר האמון נוסע משני דברים הראשון, הדומיננטי והקשה זה העובדה שבעלך חווה כילד או כנער חוויות קשות בהקשר של מיניות.
מעצם העובדה שהבאת את זה אני מבינה שזה נושא שמדובר ביניכם. לפעמים זה נוכח במרחב הזוגי ועצם הדיבור הוא חשוב ומאפשר עבודה משותפת.
כשאני חושבת על תשובתי אליך שני הנושאים מתחברים לי.
את צודקת בחשיבות של נושא המוגנות ואת צודקת בדאגה לאח צעיר אם לא מדברים איתו על זה.
אבל.
פעולה שנובעת ממקום של כעס וחוסר אמון בד"כ לא פועלת נכון את פעולתה.
את צריכה רגע לחשוב האם הפניה שלך להורים מקורה יותר בכעס או יותר מדאגה.
האם הפניה מתבססת יותר על חוסר אמון בדרכם החינוכית או באמונה בטוב שיכול להיות בעולם.
לכאורה המעשה יהיה אותו מעשה אבל האופן שתגשי אליו ישפיע על התוצאות.
תנסי לחשוב על הדברים הטובים שקיבלת את ואחייך מההורים שלכם.
תנסי להתחבר למקומות של האימון והאהבה שיש בין הורים לילדים.
ותפני אליהם מהמקום הזה.
תספרי להם כמה טוב קיבלת. תני פרגונים על פעמים של דיבור טוב שהיה ביניכם ומתוך כך תביעי את הדאגה שלך.
תספרי על מקרים ששמעת ועל חשיבות הנושא, תשתפי בדאגתך האוהבת לאחיך הצעיר.
ואז תביעי את בקשתך- חשוב לי לדעת שהוא מקבל מידע והוא מוגן.
שימי לב לשיחה.
1. פתיחה בהרבה מילים טובות, פרגון ושבח אמיתי- אני מעריכה שבבית שלנו…. אני שמחה ש….
2. תיאור מצב- יש מקרים קשים.
3. תיאור רגש- אני מאד לא שקטה ודואגת
4. בקשה- הייתי שמחה לדעת ש…
5. סיום במילים של אמון בהורים ובחינוך שלהם- אני סומכת עליכם. יודעת שאתם עושים נכון….
בצורת בקשה כזו יש יותר סיכוי שהאוזן והלב יהיו פתוחים לשמוע.
קחי בחשבון שלפעמים להורים קשה לקבל באופן מיידי מילדיהם. ולפעמים הם יקשיבו ואח"כ יעבדו את זה עם עצמם.
אל תבואי בעמדת המחנכת או המנהלת שלהם. אלא ממקום מכבד ומציע.
תדעי שיש גם ספרים וסרטוני הסברה שאפשר להביא לנער כדי ללמד אותו את נושאי המוגנות. כמובן תלוי גיל.
יש לי עוד משהו חשוב לומר לך.
הקושי לדבר על נושאים מיניים הוא אוניברסלי. הוא לא רק נחלת הציבור החרדי.
זה אנושי שאנשים נבוכים לפתוח עם ילדיהם נושאים של גוף ומיניות, כנראה שהם לא יודעים לעשות זאת. הם חוששים, נבוכים, מפחדים להכניס רעיונות לילדים לראש וחסרי כלים לביצוע שיחה פתוחה וכנה מעין זאת.
אולי להם עצמם יש אישיו מול המיניות ולכן לא נוח להם לדבר בנושא.
והן כי אין להם שפה. גם איתם לא דיברו על זה.
ודווקא בנושא המוגנות יש שינוי עצום לטובה בשנים האחרונות, יש ספרי ילדים, יש הרצאות, יש מודעות גבוהה פי כמה. היום זה נורמלי לחלוטין לתת להורים הרצאה על מוגנות. פעם אף אחד לא העלה את הנושא על דל שפתיו.
יש תשובה מצוינת באתר שלנו שמסבירה על עוד כיוונים בנושא הזה כאן
ולסיום אני רוצה לכתוב לך משהו נוסף.
תארת את התיסכול שלך ממה שבעלך חווה מחוסר הדיבור והשפה. אני רוצה לשאול אותך, מה את לוקחת מזה? מה את תעשי אחרת בחינוך הילדים שלך?
האם לך יהיה שפה וכלים לדבר איתם? מה את עושה היום כדי שאת כן תהיי אמא שאילה. אמא שאפשר לשוחח איתה בנושא, אמא שהיא כתובת לילדים שלה על נושאים צנועים,
נקודה למחשבה.
מקווה שיהיה לך לתועלת
בהצלחה רבה.
רחל
דלג לתוכן
