שלום לך יקרה,
המילים שלך מלאות כאב ואני הולכת איתן כבר כמה ימים. מרגישה את הכאב שלך.
את רוצה חיבור. קשר. קרבה משמעותית.
וכמה את צודקת.
זוגיות היא לא מערכת יחסים טכנית, לא מסחרית ובטח שלא רק פיזית.
וכשאין חיבור משמעותי- גם כל השאר מרגיש תפל וחסר טעם.
את מתארת את בעלך כאיש מעשי וטכני, את ההשקעה שלו בך ובבית ובקשר- ברמה הטכנית.
הוא נותן, הוא קונה, הוא מאפשר ומשחרר-
אבל מבחינתך כל זה חסר משמעות כי העיקר חסר מן הספר- הצרכים הרגשיים שלך.
האם נוכל להסתכל רגע על שני מושגים שהתערבבו כאן זה בזה?
לראות את הרצון והשאיפה לחיבור משמעותי,
ולצידם לראות את הצרכים הרגשיים שלך?
אלו שני נושאים אחרים, וכרגע הם באים בנשימה אחת, כרוכים זה בזה,
באמירה שאם הצרכים הרגשיים לא מתמלאים- אין קשר ואין חיבור.
אני יודעת שזו תפיסה רווחת והרבה נשים חוות את שני הנושאים האלו כאחד.
ויחד עם זה מציעה שנתבונן קצת יותר לעומק.
לכולנו יש צרכים. מכל הסוגים.
פיזיים, רגשיים, מנטליים, חברתיים.
ואנחנו שואפים וחותרים ועמלים למלא את הצרכים האלו.
אין ספק שאנחנו גם מבקשים למלא אותם דרך אחרים ובראש ובראשונה דרך מערכת היחסים המשמעותית ביותר שלנו- הזוגיות.
האם באמת זוגיות יכולה להיות מקור למילוי כל הצרכים כולם?
האם אחד מבני הזוג יכול לספק לשני את כל מאוויו, צרכיו, חסריו?
הרי אף אחד מלבד האלוקים לא יכול להיות זה ש"עשה לי כל צרכי"
ודאי שבני זוג במצב תקין ואהבה- רוצים להיטיב אחד עם השני במקסימום,
ונתינה הדדית ואכפתיות עמוקה הם חלק ממערכת יחסים של קרבה,
אבל חשוב להבדיל בין ביטוי של אהבה לבין תפקיד של מילוי צרכים.
אחרי הקב"ה שהוא בורא נפשות רבות וחסרונן- כדי להביא אותנו לתפילה אליו,
הדמות הבאה שדואגת לצרכיו של אדם היא הורה.
הורים אחראים על צרכים של ילדים, לספק להם כל מה שהם זקוקים לו כדי לגדול ולהתפתח פיזית נפשית ורוחנית.
וגם ההורים- מוגבלים ולא באמת יכולים לתת הכל בשלמות…
חיבור בין בני זוג, חיבור של איש ואשה, הוא חיבור אחר.
זה לא קשר של הורים וילדים, אלא קשר בין שני בוגרים.
קשר של שותפות, של חיבור, של התאחדות, של שיתוף פעולה, של יצירת תא חיים חדש- הבית היהודי.
מה מייצר את החיבור הזה?
מה בונה קשר?
מה מאפשר קרבה?
זו שאלת מליון הדולר:)
והתשובה היא לא מילוי צרכים.
לא נוכל לגעת בכל מה שיוצר קרבה, אבל יש שתי נקודות שאולי תרצי להתבונן בהם ככלי לחיבור עם בעלך,
נוכחות ולב פתוח.
נוכחות זו היכולת להיות. אני כאן עם כל מי שאני. עם הרגשות והמחשבות והצרכים,
אני כאן ומחזיקה את עצמי. לא מתחבאת, לא מסתתרת, לא מזייפת, לא מנסה למצוא חן.
נוכחות זו גם היכולת לראות את אותו- אתה נוכח ואני רואה אותך. את כל מי שאתה. את הרצון שלך, את האישיות שלך, את הבחירה שלך, את המאמץ שלך, את המגבלות שלך. את כל מה שאתה כן ולא, אתמה שאתה חושב ומרגיש.
נוכחות היא רק להיות עם מה שיש. בלי לשפוט. רק לראות ולהכיר במי שאני ובמי שאתה.
נוכחות היא לתת מקום להוויה שלנו כמו שהיא.
לב פתוח זו עמדה.
עמדה שמאפשרת לשני להכיר אותי מבפנים, לראות את מה שמתחולל בתוכי, עמדה של פתיחות ושקיפות, של גילוי לב ושיתוף- לא בשביל להשיג משהו אלא רק בשביל לאפשר חיבור.
זו עמדה של קבלה של מה שהשני מביא ונותן. היכולת להתחמם מהכוונה הטובה שלו- גם אם הפעולה עצמה לא התאימה בדיוק לצרכי.
כשאת בנוכחות מלאה של מי שאת. מביאה את הרגשות שלך, את האישיות שלך, את האמת שלך,
מוכנה לראות אותו ולהנות מהיופי שיש בו,
פתוחה אליו, שמחה לקבל את מה שהוא מביא, גלויה בפניו-
אז יש אפשרות גדולה הרבה יותר של חיבור.
ומה עם הצרכים הלא ממומשים? איך חיים עם זה?
התשובה מתחלקת לשניים:
חלק מהצרכים, וכנראה החלק הגדול, יוכלו להתממש כשתשתפי בהרגשה שלך, במה שמקרב ומרחיק, במה שעושה לך טוב ונעים או הפוך-
לא כמידע מאשים, לא כתובענות- אלא כשיתוף. באופן עובדתי שלא מטיל עליו אשמה. שלא דורש ממנו.
מידע שנותן הזדמנות:)
וחלק-
חלק קטן מן הצרכים עשויים להשאר לא ממומשים במערכת היחסים הזו.
ואלו כנראה גם לא אמורים להתממש בתוך הזוגיות.
יתכן שהם צרכים ילדיים שנשארו כמו בורות ענקיים בנפש ודורשים עיבוד במסגרת טיפולית,
ויתכן שהם חלק מנסיונות החיים, חסר שהקב"ה גזר והוא הכתובת היחידה לגביהם….
איך שלא יהיה-
את הצרכים כולם אני רוצה להמליץ לך לבקש ממי שהכל שלו- ממלך מלכי המלכים.
את בעלך תשתפי בהזדמנויות שיש לו לעשות לך טוב ולהיטיב איתך- לא כי את תלויה בו ובלעדיו תשארי אומללה,
אלא כי את רוצה לקבל דוקא ממנו כדי להתחבר אליו. כל נתינה שלו שפוגשת חסר שלך- מחברת.
אני מאמינה ששינוי העמדה הזו יאפשר לבעלך להרחיב את גובלות הטוב שלו,
להרחיב את עצמו לנתינה מסוג שהוא פחות רגיל אליו,
ולהרגיש סיפוק עצום ביכולת שלו לשמח אותך ולהתחבר אלייך.
אשמח לשמוע איך הדברים מתיישבים על ליבך:
זלטי
דלג לתוכן
10 תגובות
תשובה מקסימה ועמוקה, תודה!!
חושבת שמעבר להתמודדות נורמלית בזוגיות, יש גם מצבים מורכבים יותר שסובלים מתת אבחון כמו רצף תפקודי גבוה, מולם דרך ההתמודדות שונה ונדרש עבודה של הכרה, קבלה, נתינת מקום לכאב ומציאת כלים מתאימים. משנה גם האם המצב היה ככה תמיד והאם יש שינוי.
בהצלחה וחיבוק ענק!! מעריכה
תשובה יפה!!
אני מכירה אדם בונקר, שאותו סיפור, לא נתן לאישתו את הרגשות שהיא צריכה,והיום ,אחרי הרבה שנים.הוא קצת השתנה.מסלול החיים,והאנשים הקרובים אליו,לאט לאט שינו בו משהו. מה שנאמר: המים שחקו אבנים.יש אפשרות להפוך אנשים קשים ונוקשים,זה תהליך, אבל אפשרי! בהצלחה!!
יפה התשובה
מי שדואג לנו זה הבורא ואחר כך ההורים . במידה שיש להם את היכולת ההורית הנכונה
בין בני זוג כל אחד צריך להביא את עצמו ועם פתיחות בלי כעס יהיה חיבור ב'ה.
עם תלונות וכעס מדיכים ריחוק
תשובה מהממת
לא פעם אנחנו לא מספיק מעריכות את עצמנו
ואז באמת אם הגבר לא מפרגן מספיק, מאשר לנו את המחשבות והתחושות
אנחנו מרגישות ריקות וסוברות שזה בגלל שבעלי לא מפרגן מספיק
אבל בעצם יש בנו ילדה שהיא עצמה לא מספיק בטוחה ושלמה עם מי שהיא
והעבודה זה לא לגרום לבעלי לפרגן יותר
אלא להעריך את עצמי יותר
לא הבנתי את התשובה
הצעת לאשה לשתף את הבעל וזה נשמע מהמכתב שלה שהיא עשתה זאת לא מעט
פעמים ואין עם מי לדבר…
הצעת לאשה לא להאשים את הבעל אבל מהתשובה נשמע שאת מאשימה את האשה… כביכול בגלל הדרך שבה היא מצפה מבעלה לרגש בגלל זה היא לא מקבלת את זה…
בן אדם שהוא רק טכני כמו מכונה בלי טיפת רגש וחום ואמפתיה בפרט לאשתו (מעניין אם גם לילדיו) לדעתי זה סוג של נכות …והוא צריך לטפל בעצמו
למה להעביר את האחריות לאשה?
אני מבינה את הערך בשלום בית אבל זה נראה שמחפשים את האמצע בכל דבר ולא תמיד זו האמת. יש מקרים שצד אחד באמת "בעייתי" והשני סובל ממנו וזה לא בגללו….
היא שתפה הרבה, נכון , השאלה היא מאיזה מקום.
מה שמשפיע על התפתחות הקשר זו לא הפעולה אלא המקום ממנו היא באה.
כשהשיתוף והבקשה באים ממקום של השרדות ותובענות, מתלות ולחץ- הם חוסמים וסוגרים.
אותו שיתוף ממקום נינוח ויציב יותר יכול להשיג תוצאות שונות.
נכון שלאנשים שונים יכולות שונות, ועדיין כשהיא תתמקם נכון סביר שהיא תקבל הרבה יותר.
את המקסימום שהוא יכול לתת. וזה הרבה יותר ממה שהוא נותן היום.
אני מאמין שחלק משמעותי בה יקבל מענה ככל והיא תחווה את ההצלחה שבשיתוף. המקום בו היא מרגישה כבוייה מגיעה מהמחנק שבשקט שלפני ואחרי הסערה. הצורך שלה בהקשבה מתכתב עם הרצון שלה להישמע, כך לדעתי ,בכל אופן.
ככל והיא תוכל לשכנע את עצמה בחשיפה שבשיתוף, היא תחווה, לדעתי ,חוויה של יצירה חדשה שלא היתה מוכרת לה וזוהי התחלה לפחות
השואלת כתבה שהבעל לא רוצה ללכת לטיפול. יש לך משהו יותר טוב להציע לה? אולי להתגרש? כי אז היא ודאי לא תקבל ממנו כלום…
סליחה אבל לא מסכימה איתך בכלל . התשובה של זלטי היא תשובה מדויקת !
מי אמר שבעל אמור לספק לנו את כל הצרכיים הרגשיים ? זאת הנדסת תודעה של הפמיניזם וזה רק הורס בתים הגיע הזמן לחזור הביתה לחזור לעולם הישן טרום פמיניזם. ולשואלת אני מאחלת למצוא את הצרכים שלא נענים ממקום אחר כמו אמא , אחות חברה טיפול ריגשי – בדרך יהודית! ולראות את הטוב שיש לה ולהודות עליו!
מסכימה איתך
נשמע שהבעל, גם אם לא בהכרח נכה, לא נחשף הרבה לדיבור רגשי
ייתכן שהבעל באמת נמנע מרגש באופן תת ממודע כי זה מאיים עליו (נשמע ככה גם מהסירוב הנחרץ ללכת לטיפול), ייתכן גם שהחשיפה הראשונה שלו לדיבור רגשי היתה דרך אמא שלו, או האישה, וזו לא הייתה חוויה חיובית עבורו,
כאישה, אני מרגישה שמטילים הרבה אחריות על האישה בכל מיני עניינים, בד"כ גם בגלל שהיא זו ששואפת לחיים מלאים יותר, והבעל מוכן 'להעביר את החיים', זו ההרגשה שלי…. (אני חושבת שרוב השאלות על זוגיות פה הן מנשים)
לאישה מהשאלה הייתי ממליצה בכל מקרה לנסות באמת קודם כל לספק את הצרכים של עצמה, ולדאוג לעצמה, ולתת לו צ'אנס להיפתח (יכול להיות שצריכה ייעוץ כי באמת פעלה באופן יותר חוסם- שוב, אישה עושה בד"כ מעל ומעבר גם ככה, אין מה להאשים אותה, יש רק מקום לבדוק עד כמה היא מוכנה לפעול לשינוי), אבל בד בבד גם לשקול עד כמה חיים כאלה מתאימים לה, כיוון שלהגיד "הבעל לא חייב לספק צרכים רגשיים של אישה" זה כמו להגיד "הבעל יכול להסתדר מבחינה פיזית גם עם תחליפים" (מחילה על הבוטות)- זה לפספס את מהות הקשר