שלום לשואלת,

שמח בשמחתכם על התפתחותו היפה של בנכם. כעובד סוציאלי שפוגש מידי שעה מקרים לא פשוטים של חוסר תפקוד, זה מרענן ונותן תקווה לפגוש, אפילו וירטואלית, את אותם אלה שמתפקדים, צומחים ומתפתחים, ומסוגלים להציב לעצמם גבולות גם בדור כה חלש ובתקופה כה מבולבלת.

"שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". המוסר לאב והתורה לאם. האם יכול להיות ההיפך? האם לעיתים תפקידה של האם לייסר ולהוכיח? ייתכן שכן. אך סביר שאם שמייסרת ומוכיחה צריכה לעשות זאת בדרך של "תורה" ולא בדרך של "מוסר". הילד מבקש למצוא נחמה בלבה של אמו. הכלה, חום וחיבוק. כאשר אלה קורנים אליו מליבה, הוא יהיה מסוגל גם לשמוע ממנה דברי מוסר ותוכחה. יש משהו בהתנהגות של המתבגרים שגורם לנו כהורים להתבלבל ולא להבין את הבחירות שלהם. תורה ושקידה מחד, וביטול עשה מאידך. שמחת חיים מחד, והתעצבנות על האם מאידך. אם לא הייתי דתי וקיום המצוות לא היה מטרידני, הייתי רואה פה התפתחות מאד בריאה, בה המתבגר מסוגל לבור לעצמו את הדרך בה הוא רוצה ללכת, ולעשות את הבחירות שלו מבלי לתת אפשרות למבוגרים לבחור עבורו. הבלבול שלנו כמבוגרים מבחירותיהם של ילדינו עשוי לנבוע מכמה מקורות: אולי חוסר ופניות וזמן להיות אמפטיים כלפיהם, ולנסות להבין אותם מהמקום שלהם. אולי צורך לא מודע שלנו להשלים בילדינו נושאים שבהם אנחנו בעצמנו לא צלחנו בהם. הצורך הזה לראות אותם מושלמים. ייתכנו אפשרויות נוספות, אך הצד השווה שבהם שזהו הבלבול שלנו. לא שלהם. הם עסוקים בגיל ההתבגרות בבחירות, והבחירות נראות להם הכי נכונות והכי הגיוניות.

התמודדות פייס טו פייס בין הורה למתבגר על "בעיה" מסוימת, לעולם לא תניב תוצאות רצויות. להתפקס על בעיה ולדוש בה משמעו להגדיל את הבעיה יותר ויותר. בגיל ההתבגרות ילדים מאד מתקשים לוותר על הבחירות שלהם כאשר הם חשים שבחירות אלה אינן עולות בקנה אחד עם דעת הוריהם. ברור לך וברור גם לו שצריך לקרות קריאת שמע בזמנה, וברור לשניכם שלעת עתה הנושא מאד מטריד אותך. ילד יבחר שלא ליטוש תורת אמו כאשר הוא יחוש שאמו מסוגלת להציב את עצמה במקום רך למרות הקושי. מסוגלת להסיט את הזרקור מה"בעיה" לנושאים אחרים של החיים. מסוגלת לקיים תקשורת טובה ולא שיפוטית על שלל נושאים אחרים, מסוגלת לאפשר לילד לחוש שנותנים מקום לדעות שלו ולהשקפות שלו, מסוגלת לאפשר לו לחוש מבוגר ואחראי. במצב כזה, הוא יגיב באחראיות! הוא יגיב כפי שמצופה מנער שדעתו נחשבת!

הייתי מרפה. לא רק ברמת הוויכוח. הייתי מרפה את עצמי. אומר לעצמי שיש לי ילד נפלא, ומעלותיו כופלות ומשלשות את חסרונותיו. הייתי מרפה את עצמי ואומר שהבחירות שלו תהיינה טובות יותר כאשר ירגיש שאני נינוח יותר. ובד בבד, לא מרפה מהשליחות החינוכית הבסיסית של כהורה להוות דוגמא אישית. אם הילד יראה שאנו כהורים לא מוותרים על מצווה או הלכה מסוימת ואנחנו עושים זאת מתוך שמחה ואמונה, הוא ילך בעקבותינו. כעת או מאוחר יותר. אבל ילך בעקבותינו.

יש איזה מסר מסוים בבחירה שלו להמשיך לישון. איננו יודעים מה המסר. אינני מכיר את הנער מהפרטים הבודדים ששלחת. ייתכנו אפשרויות רבות. אולי הוא מבקש להדגיש את שקידתו בתורה בכך שמראה שהוא מותש וחסר כוחות? וכשאיננו יודעים את מקור הבעיה, עדיף להסיט את אפיק התקשורת מהתכתשות על הבעיה, לתקשורת על כל נושא מלבד הבעיה.

בהצלחה!

נתי

[email protected]