שואלת יקרה מאוד, שלום רב.

ראשית, אני מלא הערכה לעמידתך האמיצה נגד הזרם המשפחתי הסובב אותך. רוב מוחלט של בנות גילך לא חושבות כלל על עומק החיים אלא זורמות איתם בטבעיות. אם כולם מסביבי חילונים – גם אני, למה לא. את לא כזאת, את חושבת ומחפשת ומגיעה למסקנות ומלאת אומץ לעמוד בהן. באמת מיוחד מאוד. הקב”ה בוודאי גאה ושמח בך.

התחושה שאת מתארת הינה, לדעתי, תוצאה טבעית של החיפוש אחר הקב”ה.

תארי לעצמך משפחה ישראלית שבה בשל אילוצים שונים האב מתגורר באמריקה, והקשר איתו עומד על מכתבים בלבד. במשך השנים התחיל להתפתח דיון במשפחה האם האב הזה בכלל אמיתי, האם הוא באמת אבא שלנו, או שכל הסיפור הוא שקר, מדובר על אדם זר. הדעות נחלקו, והתעורר ויכוח עז סביב השאלה האם זה אבא או לא. כל מכתב שהגיע מאמריקה עורר מחדש את הדיון הסוער והאמוציונלי. בסופו של דבר חלק מהילדים החליטו להפסיק להאמין, וחלקם התבססו בעמדתם שבוודאי זה אבא.

מה שברור הוא, שגם אלה שנשארו להאמין באביהם – המכתבים שלו הפסיקו לעורר בהם תשוקה וגעגוע. אם בעבר כל מכתב היה מאורע מרגש, כעת כל מכתב מעלה שוב את האסוציאציה של הדיונים המכבידים. אבא כבר אינו מקור לרגש חיובי של אהבה אלא מקור לסרבול מכביד.

זה מה שקרה כאן, לכאורה. הדיונים על עצם נוכחותו של הקב”ה והשאלה האם הוא קיים, גורמים לאיבוד הטעם של הקשר איתו ושמירת מצוותיו. זה פשוט נהיה עסק מכביד. גם אם בסופו של דיון הוחלט שהוא קיים, אהבה כבר לא יכולה לשרור, גם לא תחושה של קירבה.

מה עושים?

בשביל לענות על השאלה אני מציע לשאול שאלה אחרת:

מי זה הקדוש ברוך הוא?

איך אנחנו מדמיינים אותו? מה המשמעות שלו בחיינו? מה הוא – אבא, חבר, מורה, ראש ממשלה, שוטר?

התשובה היא: הקב”ה בעצמו הוא הכל. אנחנו מחליטים איזו דמות הוא יהיה עבורנו.

כלומר: אם אני רואה בקב”ה שוטר מפחיד ומאיים – זה בדיוק מה שיהיה בינינו. זו סוג מערכת היחסים שבחרתי לי. לחלופין, אם אני רואה בו אבא – הוא יהיה עבורי אבא, ואם אני רואה בו חבר – הוא יהיה עבורי חבר. הוא עצמו שלמות הכוללת את הכל, אבל האדם הוא זה שבוחר מה הוא יראה בו ואיזו סוג מערכת יחסים תתקיים ביניהם. כל אדם בוחר לעצמו מערכת יחסים עם הקב”ה ולפיה הוא מתנהל.

בעיני רוב האנשים הקב”ה נתפס כ”דתי”. כביכול, יש בחיים מערכת הנקראת “דת”, שזו מערכת תובענית בעלת דרישות לאורך היום, והאחראי על המערכת הזאת הוא אלוקים. הוא אחראי על תחום הדת בחיים. איפה פוגשים אותו? באזור הסידור ובית הכנסת.

זו התייחסות לא נכונה. הקב”ה הוא הכל, הוא האבא של החיים עצמם. אתה הוא זה שמגביל אותו לאזור קערת הנטילת ידים וברכת המוציא. הקב”ה מקיף את כל מציאות החיים על כל רבדיה השונים – מערכות יחסים, עולם הרגש, הפרנסה, משפחה, הכל. התחושה כאילו הקב”ה מגיע מהאזור ה”דתי” של החיים – מהוה החמצה שאין כדוגמתה.

ולכן, זה מה שאני חושב שאפשר ליישם בשאלה שהעלית.

כפי שפתחתי, הדיונים הארוכים על מציאותו של הקב”ה ונכונות דתו – בהחלט גורמים להרחקה טבעית ממנו.

אבל ההתרחקות מתייחסת לקב”ה “הדתי”. לדמות שאותה החלטנו לדמיין בעיני רוחנו, לדמות שכל מה שיש לה לומר לנו זה – תהיו חרדים, תעשו מצוות, תיטלו ידים ותשמרו שבת. מהדמות הזו יתכן שפיתחת הרחקה.

אבל לא זה הקב”ה. הקב”ה הוא דמות אחרת לגמרי. הקב”ה הוא אבא של החיים עצמם. כל החיים, על כל עומקם, מלא הרגש והצבע והחיות התוססת. חיי החברה, רגשות האהבה, הרצון להצליח בחיים – הכל נמצא אצלו, הוא המערכת. משמעות שמו המיוחד הינה “היה הוה ויהיה”, כלומר – כל ההוויה.

ניתן לכונן איתו מערכת יחסים חדשה, והפעם אמיתית ומדויקת יותר, רחבה ומכילה הרבה יותר. מערכת יחסים מקיפה ומחבקת.

בהגדרה מעשית – אפשר וצריך להמשיך לקיים את המצוות כרגע מתוך הרגל, בסופו של יום הקב”ה רוצה את קיום המצוות כמות שהן, גם בלי לב ונשמה.

אבל – בד בבד לכונן מערכת יחסים כנה וגלויה. לשוחח איתו כל יום עשר דקות, לספר לו על היום שעבר ולבקש את עזרתו, להודות לו על הדברים היפים הממלאים לנו את החיים. ליצור מערכת יחסים שאינה קשורה בהכרח לתורה ולמצוות.

אני חושב שבדרך כזו ניתן יהיה לכונן מחדש את הקשר ואת החיבה ליהדות הנפלאה והמתוקה כל כך.

בהערכה רבה

יעקב

b0548407520@gmail.com